קרה לכם פעם שהתלבטתם אם להלוות משהו חשוב לחבר, רק בגלל שחששתם שלא תקבלו אותו בחזרה? התורה מבינה היטב את המבחן הזה, ומזהירה אותנו שלא לתת לפחד להפוך אותנו לאנשים שסוגרים את הלב מול מי שזקוק לעזרה. האזהרה מתחילה במילים הִשָּׁמֶר וכן פֶּן, שמדגישות יחד עד כמה הסכנה הזו חמורה ודורשת זהירות. המילה לְךָ באה ללמד אותנו שהאזהרה היא בעצם לטובתנו האישית, כי מי שמונע חסד מאחרים הוא זה שבסוף יפסיד וייפגע.
התורה מתארת את היצר הרע שמסתתר ממש עִם לְבָבְךָ, בתוך הלב שלנו. היצר הזה פועל בשלבים: בהתחלה הוא רק מחשבה שקטה וסמויה, אבל לאט לאט הוא מתפתח לתירוצים מפורשים שאנחנו אומרים לעצמנו, כמו שמרמזת המילה לֵאמֹר. מצב כזה נקרא בְלִיַּעַל, כלומר התנהגות של רשע או מצב שאין בו שום תועלת, רווח או עלייה. התירוץ המרכזי שהיצר לוחש הוא קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה. בסוף שנת השמיטה כל החובות נמחקים, והאדם עלול לפחד להלוות כסף לעני במשך השנה כי הוא חושש שהחוב ייעלם והוא יפסיד את כספו.
היצר הרע לא מסתפק רק בזה שאנחנו לא עוזרים, אלא גורם למצב של וְרָעָה עֵינְךָ, שבו אנחנו מסתכלים על העני בעין רעה ושופטים אותו. אנחנו עלולים לחשוב שהוא בעצם בריא ויכול לצאת לעבוד, או שאולי ה' העניש אותו בעוני. התוצאה העצובה של המחשבות האלה היא וְלֹא תִתֵּן לוֹ, אטימות מוחלטת שבה לא נותנים לאדם שזקוק לנו אפילו מעט.
אם העני נדחה ונשאר בידיים ריקות, וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה'. ה' רואה את חוסר הצדק גם אם העני שותק ולא אומר מילה, אבל אם העני כל כך כואב עד שהוא ממש צועק אל ה', העונש של מי שלא עזר עלול להגיע הרבה יותר מהר. בסופו של דבר ה' תמיד ידאג לכל מה שהעני צריך ויעזור לו, אבל וְהָיָה בְךָ חֵטְא. מי שבחר לא לעזור יישאר עם החטא שלו, ויפסיד את מצוות הצדקה המיוחדת, שיש לה כוח אדיר לנקות ולכפר על טעויות ומעשים רעים.