דברים, פרק ט״ו, פסוק י״ט

החובה להקדיש את הבכורות נועדה להשריש את ההכרה שכל הרכוש שייך לה', כהכרת הטוב על הצלת הבכורות ביציאת מצרים. הציווי חל על כָּל בכור, אפילו בעל מום, אֲשֶׁר יִוָּלֵד בלידה טבעית מהרחם, ובתנאי שהוא שייך ליהודי בלבד כפי שמודגש במילים בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ. קדושה זו חלה רק אם הוולד הראשון שיצא הוא הַזָּכָר, ועל אף שהוא קדוש מאליו מצווה התורה תַּקְדִּישׁ, כלומר יש להכריז על קדושתו בדיבור או לחלופין לנהוג בו מנהג קדושה בפועל. משום כך נאמר לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ, איסור הכולל הימנעות מוחלטת מעבודה ומגזיזת הצמר בשני מיני הבהמות גם יחד, עד שיועברו לכוהנים.