תארו לעצמכם שאתם עובדים ממש קשה על משהו חשוב, ובדיוק כשהגעתם לחלק הכי משמח שבו סוף סוף רואים את התוצאות, אתם צריכים לעזוב הכל ולנסוע למקום אחר. זה בדיוק מה שקרה לחקלאים בזמן התנ"ך. חג השבועות מגיע בשיא עונת הקציר, כשהתבואה בשדה סוף סוף מוכנה. זה הזמן שבו הכי קשה לאדם לעזוב את העבודה שלו ולעלות לירושלים לחגוג.
לכן התורה מזכירה לנו וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ. כשאנחנו זוכרים שפעם היינו עבדים במצרים, עבדנו קשה ולא היה לנו שום רכוש משלנו או אפילו רגע אחד לנוח ולשמוח, קל לנו יותר להעריך את מה שיש לנו היום. ה׳ נתן לנו חירות ושפע של ברכה. הזיכרון הזה עוזר לנו לעזוב את השדה בלי דאגה, להודות לה׳ על כל הטוב, וגם לשתף בשמחה שלנו אנשים אחרים, כי אנחנו מבינים היטב איך זה להרגיש כשאין לך כלום.
בנוסף, התורה מבקשת מאיתנו לקיים אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה. חג השבועות הוא הרי היום שבו קיבלנו את התורה. כשאנחנו זוכרים שה׳ הוא זה שהציל אותנו ופדה אותנו מעבדות, אנחנו מבינים למה כל כך חשוב ומשמח להקשיב לו, לקבל על עצמנו את החוקים שלו ולשמור את המצוות מתוך אהבה.