קרה לכם פעם שמישהו חשב שעשיתם משהו לא טוב רק בגלל שזה נראה ככה, למרות שאף אחד לא באמת ראה אתכם עושים את זה? בתורה, כשמדובר בעונשים חמורים, אי אפשר להעניש אדם רק בגלל השערות או ניחושים. בית הדין חייב לשמוע בדיוק מה קרה מפי אנשים שראו את המעשה בעיניים שלהם וסיפרו על כך ישירות לשופטים.
התורה משתמשת במילה עֵדִים, ויש לה משמעות מיוחדת. התפקיד שלהם הוא לא רק להסתכל, אלא הם חייבים גם להזהיר את האדם לפני שהוא עושה את המעשה הרע ולהסביר לו מה יהיה העונש שלו. בגלל שהאדם שמע את האזהרה ובכל זאת בחר לעשות את המעשה, התורה קוראת לו הַמֵּת. זה נשמע קצת מוזר כי הוא הרי עדיין חי, אבל הכוונה היא שברגע שהוא התעלם מהאזהרה, הוא בעצם הביא על עצמו את העונש מראש.
התורה קובעת שהמשפט יוכרע עַל־פִּ֣י שְׁנַ֣יִם עֵדִ֗ים א֛וֹ שְׁלֹשָׁ֥ה. אבל רגע, אם מספיק שניים, למה צריך לכתוב גם שלושה? התשובה היא שבית הדין צריך לחקור היטב ולגלות את האמת. אם היו שם שלושה אנשים שראו מה קרה, או אפילו מאה, מזמינים את כולם. כל העדים נחשבים לקבוצה אחת שלמה ובלתי נפרדת, ואם מתברר שרק אחד מהם לא יכול להעיד, למשל בגלל שהוא קרוב משפחה, כל העדות של כל הקבוצה מתבטלת לגמרי.
בסוף מודגש שאסור להעניש על סמך עֵד אֶחָד. זה לא אומר רק שצריך יותר מאדם אחד, אלא שאם שני אנשים ראו את המעשה אבל כל אחד עמד בחלון אחר והם לא ראו אחד את השני, הם נחשבים לעדים נפרדים ובודדים. כדי שהעדות תתקבל ותהיה שלמה, הם חייבים לראות את המעשה ממש ביחד.