דברים, פרק כ״ט, פסוק א׳

לקראת הכניסה לארץ, וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וקיבץ באופן מיוחד גם את הנשים, הטף והגרים, כדי לעורר את תשומת ליבם ולכרות עמם ברית שתרגיע את רוחם לאחר פרשת הקללות. כאשר הוא אומר אַתֶּם רְאִיתֶם, הוא פונה לעדי הראייה הרבים שנותרו בקהל, כגון שבט לוי, הנשים ומי שהיו צעירים ביציאת מצרים, וכן לכלל העם שחווה את הניסים המאוחרים. משה מזכיר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' כדי להוכיח שהישרדותם וניצחונותיהם אינם תלויים בכוח טבעי, אלא אך ורק בהשגחה. הענישה המדויקת בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם חולקה בצדק: לְפַרְעֹה שקיבל את ההחלטות, וּלְכָל עֲבָדָיו השרים שנמנעו מלייעץ לו לטובה, וּלְכָל אַרְצוֹ, כלומר העם המצרי שנענש בהתאם לאכזריותו.