דברים, פרק כ״ט, פסוק כ״ב

חורבן אלוהי ישיר ניחת על הארץ, והיא הופכת לשממה מרה בעקבות מכת גׇּפְרִ֣ית וָמֶ֘לַח֮. שילוב חומרים זה ממחיש כיצד ישראל יכלו להיות קיימים ויציבים כמלח אילו שמרו את התורה, אך משעזבו אותה הם מתכלים במהירות כאש הגפרית. ההרס מחמיר בהדרגה עד כדי שְׂרֵפָ֣ה כׇל־אַרְצָהּ֒: בתחילה האדמה לֹ֤א תִזָּרַע֙, לאחר מכן זרעים שנטמנו בה בכוח וְלֹ֣א תַצְמִ֔חַ, ולבסוף אפילו עשבי בר וְלֹא־יַעֲלֶ֥ה בָ֖הּ כׇּל־עֵ֑שֶׂב. מכיוון שחטאי העם התפשטו ודמו לרשעות אנשי סדום, עונשם ניכר בבירור כהתערבות ה' והוא כְּֽמַהְפֵּכַ֞ת סְדֹ֤ם וַעֲמֹרָה֙. עם זאת, בניגוד להרס הנצחי של סדום, שריפה זו היא מחלה זמנית של האדמה ותהליך של מירוק חטאים, המבטיחים את יישובה מחדש בעתיד.