דברים, פרק כ״ט, פסוק כ״ח

הגבול בין האחריות האנושית להשגחה האלוהית מוגדר בבירור, כאשר הַנִּסְתָּרֹת, שהם חטאים הנעשים בסתר או בשגגה ללא מודעות, מסורים לשיפוטו של ה' בלבד. לעומת זאת, וְהַנִּגְלֹת הם החטאים הפומביים וחטאי הזדון, שעליהם מוטלת על הציבור אחריות קהילתית לבער את הרע. הנקודות המופיעות במסורת מעל המילים לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד מלמדות שאחריות משותפת זו חלה רק לאחר הכניסה לארץ ישראל וקבלת שבועת הערבות ההדדית. במקביל להיבט המשפטי, הפסוק מבהיר כי סודות התורה, טעמי המצוות ומועד קץ הגלות נותרים בידי ה', בעוד שחובתנו הגלויה היא לַעֲשׂוֹת אֶת־כׇּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בפועל ולשמור על זהותנו בכל עת, גם בגלות.