חורבן הארץ מתואר כתמונה אפוקליפטית קשה של שממה מוחלטת, שבה האדמה הפורייה הופכת לעקרה ורעילה. תיאור זה אינו רק תוצאה של אסון טבעי, אלא עדות חיה ומוחשית לחרון אף אלוהי המותיר חותם בל יימחה על המרחב כולו.
האדמה הופכת חולה ומרה [ביאור שטיינזלץ], והמכה הפוגעת בה היא גׇּפְרִ֣ית וָמֶ֘לַח֮. שילוב זה אינו מקרי, שכן בטבע, בכל מקום שבו נופלת גפרית, נופל עמה גם מלח [פענח רזא]. חומרים אלו טומנים בחובם מסר סמלי עמוק על הבחירה החופשית של העם: מלח הוא החומר העמיד ביותר בפני אש, בעוד שגפרית היא החומר שמתכלה באש במהירות הרבה ביותר. אילו היו ישראל מקיימים את התורה, הם היו ניצבים איתנים ונצחיים כמלח שאינו נשרף. כעת, משעזבו את דרך ה', אש התורה עצמה מכלה אותם במהירות כגפרית [חזקוני]. יש מן המפרשים הרואים באזכור הגפרית מעין תפילה או בקשה כלפי ה' שאכן יכה את הארץ השרופה בחומרים אלו, בדומה לערים הקדומות [אבן עזרא].
ההרס מביא לשממה מוחלטת של הטבע. הארץ לֹ֤א תִזָּרַע֙ וְלֹ֣א תַצְמִ֔חַ – היא נעשית בלתי ראויה לחקלאות, ואף אם ינסו לזרוע בה, הזרעים לא ינבטו [העמק דבר, ביאור יש"ר]. מעבר לכך, וְלֹא־יַעֲלֶ֥ה בָ֖הּ כׇּל־עֵ֑שֶׂב – אפילו צמחי בר ועשבים שוטים, שבימים כתיקונם גדלים מעצמם ללא כל התערבות אדם, יחדלו מלצמוח [העמק דבר, ביאור יש"ר]. חורבן זה יוצר ניגוד קיצוני ומוחלט לעברה של הארץ, שהייתה היפה והמובחרת שבכל הארצות [ביאור יש"ר]. עם זאת, מאחר שבמצב של שממה כה מוחלטת לא ייתכן יישוב אנושי כלל, בפועל ההרס לא התממש במלוא עוצמתו ההיסטורית, אלא ה' הביא על הארץ מחלה ופגע מבלי להחריבה עד תום [העמק דבר].
הפסוק מדגיש כי שְׂרֵפָ֣ה כׇל־אַרְצָהּ֒. תיאור זה מכוון למבחר של הארץ או לשטחה המלא [רבנו בחיי]. העובדה שהארץ כולה נענשת בגלל חטאים מעוררת שאלה: מדוע שציבור שלם יסבול בגלל חטאי יחידים? התשובה טמונה בטבעו המידבק של החטא. עבודה זרה שמתחילה באדם אחד (כמו פסל מיכה) עלולה להכות שורשים, להשחית שבט שלם ולבסוף להתפשט לעשרת השבטים כולם [חזקוני]. במבט פנימי יותר, המילה "כל" רומזת לשפע: בזמן רצון, הארץ אינה חסרה "כל" ושופעת טובה, אך בעת כעס, כשהשכינה מסתלקת, אותו שפע עצמו נהפך לארץ שרופה [רבנו בחיי].
כדי להמחיש את עוצמת החורבן, המצב מושווה לכְּֽמַהְפֵּכַ֞ת סְדֹ֤ם וַעֲמֹרָה֙ אַדְמָ֣ה וּצְבוֹיִ֔ם – ערי כיכר הירדן שהוחרבו [ביאור שטיינזלץ]. אזכור המלח בפסוק מזכיר גם הוא את עונשה של אשת לוט שהפכה לנציב מלח בסדום [חזקוני, פענח רזא]. ההשוואה לסדום נועדה להבהיר לכל רואה שאין מדובר באסון טבע מקרי, אלא ב"אצבע אלוהים" מובהקת, שכן הכל יודעים שה' הוא שהפך את סדום [ספורנו]. העונש זהה לעונשה של סדום משום שגם חטאם של ישראל דמה במהותו לחטאי אנשי סדום [ביאור יש"ר].
אולם, בתוך חרון האף של ה' – אֲשֶׁר֙ הָפַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה בְּאַפּ֖וֹ וּבַחֲמָתֽוֹ – מסתתר גם ממד של כפרה וטהרה. שריפת הארץ אינה רק אקט של השמדה (העדר), אלא תהליך של תיקון משפטי ורוחני, בדומה לדיניה החמורים של "עיר הנידחת" שנועדו לבער את הרע [צפנת פענח]. מידת הדין הפוגעת בארץ פוגעת גם ברשעים עצמם, ובכך שהם נשרפים ונענשים יחד עמה, מתכפרים עוונותיהם. לאחר מיצוי הדין הקשה, הם נחשבים כמי שטוהרו מחטאם, ובזכות ייסורים אלו הם עתידים לזכות לקום בתחיית המתים [תורה תמימה על התורה].