תיאור של עקירה פתאומית ואלימה של אומה ממולדתה עומד במרכזו של ביאור החורבן. זעמו של ה' מתבטא בהרחקה מוחלטת של העם מאדמתו אל מציאות זרה ומתמשכת, המותירה חותם עמוק על ההיסטוריה.
הפעולה וַיִּתְּשֵׁם מתארת עקירה מהשורש, טלטול והגליה [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית חסרה במילה אות, אך משמעותה נבלעת בתוכה ומורה על תלישה מוחלטת [אבן עזרא]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפסוק זה מכוון בראש ובראשונה לגלות עשרת השבטים. הבחירה בצירוף אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת בלשון יחיד, מדגישה כי בניגוד לשבטי יהודה ובנימין שפוזרו בארצות רבות, עשרת השבטים הוגלו וקובצו יחד למקום אחד מרוחק [תורה תמימה, רבנו בחיי, פענח רזא]. עם זאת, יש הרואים בכך נבואה כללית על גלות שלמה של כלל ישראל בעקבות חטאיהם [רמב"ן].
ההשלכה האלימה המתוארת במילה וַיַּשְׁלִכֵם מבטאת נפילה רוחנית עצומה ממעלה גבוהה, ואת אובדן השלטון והתפארת של עם ישראל [רבנו בחיי, צאינה וראינה]. אומות העולם מביטות בפיזור הנורא שנעשה בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל ומפרשות את ההשלכה כפעולה חסרת חשבון, כאדם הזורק חפץ מבלי לדעת היכן ייפול, ומסיקות מכך שה' נטש את עמו לחלוטין [העמק דבר].
הסיבה לאריכותה של גלות זו, בניגוד לגלות בבל הקצרה, נובעת מחוסר יראת ה' [פני דוד] ומהתרגלות לעבירות קלות שאדם דש בעקביו. בעוד שבעבר החטאים היו חמורים וגלויים ולכן עוררו מיד לתשובה, בגלות הארוכה העבירות נדמות כזבובים טורדניים שקשה לגרשם, וההתערבבות בין האומות מעכבת את ההיטהרות ואת סיום הגלות [נחלת יעקב].
הביטוי כַּיּוֹם הַזֶּה מהווה את מוקד הדיון על מהות הגלות וזמנה. יש המפרשים כי אלו דבריו של הדור האחרון הנמצא בגלות ארוכה ומתאר את מצבו העכשווי [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. למרות חלוף הזמן, הכאב נותר טרי כאילו הגלות החלה ממש היום, וישראל שומרים על חשיבותם הפנימית חרף הריחוק [מלבי"ם]. בנוסף, נמתח קו דמיון בין דור המדבר לדורות הגלות: כשם שדור המדבר היה מקובץ יחד אך מרוחק מהנחלה, כך גם הגולים מקובצים בארץ זרה אך נדחים מאדמתם [רבנו בחיי].
סביב משמעות הצירוף כַּיּוֹם הַזֶּה מתקיימת מחלוקת קוטבית לגבי עתידם של עשרת השבטים. דעה אחת גורסת כי כשם שיום שעבר אינו חוזר לעולם, כך גם השבטים הללו אבדו לנצח. לפי תפיסה זו, הם נענשו בעקירה בעולם הזה (וַיִּתְּשֵׁם) ובהשלכה לעולם הבא (וַיַּשְׁלִכֵם), מכיוון שדיברו בגנותה של ארץ ישראל [תורה תמימה, העמק דבר]. מנגד, הדעה המרכזית והאופטימית יותר דורשת את הביטוי כמחזוריות של אור וחושך: כשם שהיום מחשיך לעת ערב אך עתיד להאיר שוב בבוקר, כך גם אפילת הגלות תתחלף לבסוף באור הגאולה [תורה תמימה, חתם סופר].
אפילו בתוך ההסתר והריחוק של אֶרֶץ אַחֶרֶת, לא ניתק הקשר עם ה'. ההשגחה דאגה להקדים ולהגלות את תלמידי החכמים כדי שהתורה לא תשתכח. לימוד התורה וההחזקה בה בתוך חשכת הגלות הם ששומרים על קיום האומה, והם אלו שעתידים לקרב את הפדות [פענח רזא, פני דוד]. אף שזמן הקץ נסתר מעיני כל, הוא יכול להתגלות ולהיות מוחש אם העם יתעורר לתשובה שלמה [חתם סופר].