דברים, פרק כ״ט, פסוק כ״ז

יצא לכם פעם לעבור דירה בפתאומיות ולהשאיר מאחור מקום שאתם מאוד אוהבים? זה קצת מזכיר את המצב של עם ישראל כשהם נאלצו לעזוב את הארץ שלהם. התורה מתארת את העזיבה הזו במילה וַיִּתְּשֵׁם, שזה ממש כמו לעקור צמח מהשורש שלו. ה' הרחיק את העם מהאדמה שלהם בגלל החטאים, והם עברו נפילה רוחנית גדולה מאותה מדרגה גבוהה שהיו בה, מצב שמתואר במילה וַיַּשְׁלִכֵם. כשעמים אחרים ראו את הפיזור הזה שנעשה בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל, הם חשבו בטעות שה' פשוט זרק את העם שלו ושכח מהם לגמרי. העם נשלח אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת, צירוף שנכתב בלשון יחיד ורומז במיוחד לעשרת השבטים שהוגלו יחד למקום אחד רחוק. הגלות הזו נמשכת זמן רב כי לפעמים אנשים מתרגלים לעשות עבירות קטנות, שנדמות כמו זבובים מציקים שקשה לגרש, וזה מעכב את החזרה הביתה. אבל יש כאן מסר נפלא ומלא בתקווה שמסתתר במילים כַּיּוֹם הַזֶּה. בדיוק כמו שכל יום מחשיך בערב אבל תמיד בסוף השמש שוב זורחת בבוקר, כך גם החושך של הגלות יתחלף בסוף באור גדול של גאולה. אפילו כשאנחנו רחוקים, הקשר שלנו עם ה' מעולם לא ניתק. לימוד התורה שלנו הוא מה ששומר עלינו בחושך ומקרב את היום שבו נחזור הביתה, במיוחד אם נתעורר ונתקן את המעשים שלנו מכל הלב.