אדם המנסה להתנער מברית ה' בסתר, מתוך אמונה כי יוכל לחטוא ולהימלט מהשלכות מעשיו, צפוי להיתקל בתגובה אלוהית חריפה ובלתי מתפשרת. הכתוב מתאר כיצד תגובה זו אינה מותירה מקום לרחמים, ומכוונת להכחדה מוחלטת של החוטא ומורשתו.
לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ הסירוב האלוהי לסלוח נובע מכמה סיבות. החוטא מנסה לגנוב דעת עליונה בעודו נוכח בקרב הקהל הנשבע [ביאור שטיינזלץ], והוא מחלל את שבועת הברית שקיבל בפיו, גם אם ביטל אותה בליבו [ספורנו]. יתרה מכך, חטאו אינו נובע מטעות שכלית, אלא מהשחתה עמוקה של הנפש, זדון ונטייה לתועבות [ביאור יש"ר], תוך שהוא פורש מן הציבור [העמק דבר]. יש המפרשים כי החוטא מתבסס על טענות תאולוגיות שגויות, כגון המחשבה שהתורה צוויתה רק למשה ולא לעם, אך ה' מבהיר שתירוצים אלו לא יועילו לו [אדרת אליהו, ר' יוסף חיים]. כתוצאה מכך, ה' מואס בו [ביאור יש"ר], אינו מותיר לו כל אפשרות לחזור בתשובה [אדרת אליהו], ותחת סליחה מיד מתעורר זעמו [רשב"ם].
כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא רוב הפרשנים מסכימים כי התיאור של עשן היוצא מן האף הוא דימוי גופני, המבוסס על כך שבעת כעס הגוף מתחמם. התורה משתמשת בלשון בני אדם כדי להשמיע את האוזן, אף שלבורא אין גוף או מידות כעס אנושיות [רש"י, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר]. כדי להרחיק תכונות אנושיות מה', מתרגם התרגום את המילים ללשון חֵמה בלבד [נתינה לגר]. עם זאת, יש המפרשים את המילה יעשן לא רק כדימוי, אלא מלשון עש, כלומר ריקבון וכליון. לפי פירוש זה, השגחת ה' תביא על החוטא הפסד וכליון מוחלט [הכתב והקבלה], ויש המסבירים שאש האף ממש תשרוף אותו עד שייראה עשן [אבן עזרא]. המילה וְקִנְאָתוֹ מבטאת זעם, אחיזת נקמה וקנאה לכבוד ה' שחולל, מתוך חוסר ויתור לעוזביו [רש"י, מזרחי, ברכת אשר על התורה, ביאור יש"ר].
וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה המושג הָאָלָה אינו רק קללה, אלא ביסודו הוא שבועה, קבלת עונש אלוהי במקרה של הפרת הברית, ומתוך כך נגזרת הקללה על המפר אותה [רש"ר הירש]. אף אם החוטא לא קיבל על עצמו את הברית באמת, הקללה תחול עליו משום שהמיעוט נגרר בעל כורחו אחר הציבור [העמק דבר]. קללה זו לא תעזוב אותו, אלא תרבץ על ראשו לתמיד [ביאור יש"ר].
וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם משמעות המחיקה היא הכחדה מוחלטת של זרעו, כך שלא יישאר לו נין, נכד, שריד או זכר בעולם [רא"ש, הדר זקנים, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, בכור שור]. הפרשנים עומדים על הבדל בהיקף הענישה בפסוק. בעוד שזעם ה' והקללות מכוונים כלפי האִישׁ הַהוּא, כלומר היחיד שעשוי למות מיד, מחיקת השם מתייחסת לענישת המשפחה כולה, החולקת שם אחד של ראש בית אבותם [רמב"ן, הטור הארוך, אבן עזרא]. יתרה מזו, בעוד שכלל עם ישראל לעולם אינו נידון לכליה מוחלטת אפילו אם חטא בעבודה זרה, היחיד או המשפחה אינם מובטחים מכך ועלולים להכחד כליל [העמק דבר]. במקרה שהחוטאים הם שבט שלם, ה' יבדיל אותם לרעה ויגלה אותם מעל אדמתם, כפי שאירע מבחינה היסטורית לירבעם ולעשרת השבטים [אבן עזרא, רלב"ג].