ברית ערבות מואב פורצת את גבולות הזמן והמקום, ומרחיבה את תחולת השבועה מהקהל הפיזי הניצב שם אל עבר ממד נצחי. הצהרה זו שוללת כל מחשבה לפיה מחויבות ישראל לתורה היא זמנית או ניתנת לביטול [רש"ר הירש, מלבי"ם].
השאלה המרכזית העולה מתוך הדברים היא כיצד ניתן להשביע ולחייב בברית דורות עתידיים שטרם באו לעולם [כלי יקר, תולדות יצחק]. הפרשנים מציעים שני נתיבים עיקריים ליישוב קושי זה: המטאפיזי והמשפטי.
על פי הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, כל הנשמות העתידות להיוולד עד סוף כל הדורות נכחו במעמד זה באופן רוחני. אף שהגופים לא היו שם, הנשמות עמדו לפני ה', בדומה למלאכים המתוארים כ"עומדים". במעמד זה נכחו גם נשמותיהם של קטנים שטרם עמדו על דעתם [אלשיך], נשמות המתים [שפתי כהן], ואף כל הנביאים שקיבלו שם את נבואותיהם העתידיות, אף שרשות הדיבור ניתנה להם רק בדורם [רבנו בחיי].
במישור המשפטי וההיסטורי, האבות נחשבים ל"שורש" והבנים הם ה"ענפים", ולכן השורש יכול לחייב את תולדותיו [רבנו בחיי]. יתרה מכך, מכיוון שה' פדה את ישראל מעבדות מצרים, הם הפכו לעבדיו; וכשם שילדיו של עבד שייכים לאדונו, כך זרעם של ישראל משועבד לה' לעולם [תולדות יצחק]. המילים וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם מדגישות כי הדור הנוכחי מקבל על עצמו את הברית לא רק בעבור עצמו, אלא כשליח המורשה לחייב את כל הדורות הבאים [אור החיים], וכן את כל הגרים שעתידים להסתפח לעם ישראל בעתיד [רלב"ג, בכור שור].
מדוע נדרשה ברית נוספת זו, הכוללת את הדורות הבאים, ולא די היה בברית שנכרתה בהר סיני? יש המסבירים כי במעמד הר סיני ישראל הסכימו להתחייב בעצמם, אך חששו לחייב את ילדיהם, שכן הכירו רק את אלילי מצרים וחששו שמא קיים בעולם כוח חזק יותר. אולם כעת, לאחר שעברו בין האומות וראו שכל אליליהם הם הבל, הבינו שקבלת הברית היא זכות מוחלטת, ועל פי הכלל המשפטי ניתן לזכות אדם גם שלא בפניו [תולדות יצחק]. מנגד, יש הטוענים כי האבות נזקקו לשבועה משום שראו את גילולי המצרים והאומות ועלולים היו לטעות אחריהם, ואילו הבנים, אף שלא ראו את האלילים, זקוקים לשבועה כדי שלא יירשו נטייה מולדת לחטא מאבותיהם [כלי יקר]. דעה נוספת גורסת כי כריתת הברית המחודשת, תוך הפרדה בין מי שנמצא למי שאיננו, נועדה דווקא להקל מעל ישראל את חומרת העונש ואת כובד הערבות ההדדית שהייתה בסיני [שפתי כהן].
כדי למנוע כל אפשרות של התחמקות או הערמה משפטית, משה מדגיש באוזני העם שהשבועה חלה על דעת המקום ועל דעת בית הדין, ולא על פי כוונות נסתרות או פרשנות אישית שאולי חולפות בלבם של הנשבעים [תורה תמימה].
למרות כובד המשקל של הברית והקללות הנלוות אליה, עצם הכללתם של הדורות הבאים נושאת בחובה מסר עמוק של נחמה. כשם שאדון המעניש את עבדו קשות מעיד בכך שאין בכוונתו למכור אותו או לוותר עליו, כך אזהרותיו החמורות של ה' והכללת כל הדורות בברית, מוכיחות כי הוא חפץ בעמו לנצח ולעולם לא ימאס בהם [העמק דבר].