כריתת ברית נעשית בדרך כלל בין הצדדים הנוכחים במעמד, אך כאן מתרחבים גבולות הזמן והמקום, ונוצר חוזה נצחי המאחד את ההווה עם העתיד לכדי מהות רוחנית אחת. מטרת ההצהרה היא להבהיר כי קבלת התורה והארץ מותנית בקיום הברית, ובתנאי זה בדיוק יירשו אותה גם הדורות הבאים [ספורנו, ביאור יש"ר].
מבחינה לשונית, המילה אֶת משמעותה כאן 'עם' [ביאור שטיינזלץ], ובמילה יֶשְׁנוֹ האות נו"ן היא תוספת דקדוקית [אבן עזרא].
בזיהוי הקבוצה שעליה נאמר וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, קיימת מחלוקת. דעת מיעוט סבורה כי הכוונה היא לאנשים שחיו באותו הדור אך לא יכלו להגיע לאסיפה מפאת חולי או שהייה בדרך [שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים דוחה פירוש זה מכל וכל. הם מציינים כי הפסוק הקודם מדגיש "אתם נצבים היום כלכם", ולכן לא ייתכן שמישהו נעדר מן המחנה. מכאן שהכוונה היא בהכרח לדורות העתידים להיוולד, וכן לגרים שעתידים להצטרף לעם ישראל לאורך ההיסטוריה [רמב"ן, רש"י, מזרחי, הכתב והקבלה, שפתי חכמים, גור אריה, משכיל לדוד, אם למקרא, בכור שור].
הפרשנים מתמודדים עם השאלה העמוקה: כיצד יכולים האבות לחייב בברית את מי שטרם בא לעולם? התשובה המרכזית היא שבעוד שהגופים הפיזיים של הדורות הבאים טרם נבראו, כל נשמות ישראל והגרים היו נוכחות במעמד זה [רא"ש, מזרחי, שפתי חכמים, מלבי"ם, רקנאטי, חומת אנך]. רמז מובהק לכך טמון במבנה הפסוק: המילה עֹמֵד נאמרה רק על מי שנוכח פיזית, אך הושמטה בחלק השני העוסק במי שאיננו פה, משום שלנשמות שטרם ירדו לגוף אין עמידה פיזית [רא"ש, אדרת אליהו]. עצם האמירה שהם נמצאים "עמנו היום" מהווה הוכחה להישארות הנפש ולקיומה הרוחני טרם הלידה [אם למקרא]. בנוסף, אפילו נשמות הנביאים העתידיים שאבו את כוח נבואתם ממעמד זה [רקנאטי].
הסבר נוסף לחיוב הדורות הבאים נשען על קשר מהותי בין האבות לבנים. דור המדבר היווה את השורש לכל הנשמות העתידיות, המהוות ענפים של אותו עץ חיים, מה שיוצר ערבות הדדית ואחדות פנימית עמוקה בין כלל ישראל [תורה אור, חומת אנך]. מבחינה משפטית והלכתית, האבות יכלו לקבל את התורה עבור זרעם משום שזכות היא לאדם לזכות בטובה שנועדה להדריכו בדרך ישרה, וניתן לזכות לאדם שלא בפניו [מלבי"ם]. יתרה מכך, כוחם של האבות כבית דין מחייב את הבנים, שכן אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין קודם אלא אם כן הוא גדול ממנו, ואין בית דין גדול מזה של משה [גור אריה, חומת אנך].
לברית נצחית זו ישנן השלכות מרחיקות לכת. ראשית, היא הופכת את התורה למהות שמעבר למגבלות הזמן והמקום. כאשר יהודי מקבל עליו את התורה בכל דור שהוא, הוא מתאחד מיד עם כלל ישראל בעבר, בהווה ובעתיד, וזוכה לתמיכתם הרוחנית, כך שעם ישראל לעולם אינו עומד לבדו מול אתגרים [חומש קה"ת]. שנית, הברית פועלת כחסד אלוהי במקרה של חטא. בזכות הברית, ה' אינו מעניש את החוטא באופן מיידי ומוחלט, אלא מאריך אפו ומביא את העונש בהדרגה. התנהלות זו מעניקה לאדם זמן להתבונן, לעשות תשובה, ולהציל את נפשו מאובדן נצחי [מלבי"ם]. באותו מעמד גם נפסקה מעם ישראל טומאת החטא הקדמון של הנחש, טהרה שעברה גם לדורות הבאים ולגרים המסתפחים אליהם [תורה תמימה].