חורבנה המוחלט של ארץ ישראל מעורר תדהמה אוניברסלית. כאשר אומות העולם יחזו בשממונה של הארץ, או כאשר יפגשו את גולי ישראל הפזורים ביניהם, הם יבינו מיד כי אין מדובר באסון טבע מקרי, אלא בפגיעה מכוונת מאת ה' בארץ שבעבר זכתה להשגחתו התמידית [ספורנו, ביאור יש"ר].
שאלת הגויים מתחלקת לשני חלקים עקרוניים. תחילה הם שואלים עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת, כלומר מהו החטא והפשע שגרם לחורבן כה נורא. לאחר מכן הם תוהים מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה, מדוע העונש כה חמור, ארוך וחסר פרופורציה [הטור הארוך, מלבי"ם]. המושג חֳרִי הָאַף מתאר את הכעס האלוהי העצום [ביאור שטיינזלץ], ויש המקשרים את המילה חֳרִי לעוגות עבות וגדולות במיוחד הדורשות אש אדירה ומרובה כדי לאפותן, רמז לעוצמת הזעם והאש שכילתה את הארץ [תורה תמימה]. בניגוד למלך בשר ודם השולח שליחים להעניש, כאן החרון והכעס האלוהי עצמם הם אלו שפוגעים ומחריבים [אדרת אליהו].
תמיהתם של הגויים נובעת מהשוואה פשוטה למצבם שלהם. הם רואים את הארץ שרופה בגופרית ומלח ואינה מצמיחה דבר, ומתקשים להבין את סיבת הזעם [בכור שור]. הרי אם ישראל נענשו על חטאים מוסריים כרציחה, ניאוף או אכזריות חברתית כפי שהיה בסדום, הגויים יודעים שישראל לא הגיעו לשפל כזה, וגם באומות אחרות ישנם פושעים מבלי שארצם תהפוך לשממה [העמק דבר, רא"ש, דעת זקנים, חתם סופר]. מנגד, אם החטא הוא עבודה זרה, הגויים עצמם עובדים אלילים ואינם סובלים מגלות וחורבן כזה [העמק דבר, שפתי כהן, בכור שור].
התשובה לתדהמה זו נעוצה בברית הייחודית בין ה' לעמו. בעוד שאר האומות פשוט ממשיכות את מסורת אבותיהן בעבודת אלילים, ישראל חוו את יציאת מצרים, קיבלו טובות עצומות מאת ה' ונכנסו עמו לברית מרצונם. לכן, עזיבת הברית אינה רק חטא דתי, אלא כפיות טובה עמוקה ובגידה בהתחייבות, מה שמצדיק דין חמור ועונש שאינו חל על שאר אומות העולם [רא"ש, שפתי כהן, חתם סופר].