לקראת סיום נדודי בני ישראל במדבר ועמידתם על סף הכניסה לארץ, משה אוסף את העם כדי לכרות עמם ברית חדשה ולהרגיע את רוחם לאחר פרשת הקללות הקשה. בדבריו הוא מזכיר להם כי ייעודם ההיסטורי הוא לגלות את כבוד ה' בעולם, ומבסס את הברית על הניסים הגדולים שחוו [העמק דבר, אברבנאל].
הקריאה וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל באה מיד לאחר סיום דברי הברית הקודמים. אף על פי שהעם לא עזב את המקום, משה קורא להם שוב כדי לעורר את תשומת ליבם להמשך הדברים, ולאחר שהתורה הפסיקה את הרצף כדי לתאר את הקללות בדרך של סיפור [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר]. קריאה זו ל"כל ישראל" נועדה לקבץ הפעם באופן מיוחד גם את הנשים, הטף והגרים, לקראת מעמד הברית שיתואר בהמשך [אור החיים].
כאשר משה פונה אל העם ואומר אַתֶּם רְאִיתֶם, מתעוררת שאלה היסטורית: הרי דור יוצאי מצרים מת במדבר בעקבות חטא המרגלים, ואם כן כיצד יכול משה לומר לנוכחים שהם ראו את הניסים במו עיניהם? הפרשנים מסבירים כי בקהל אכן נכחו עדי ראייה רבים ליציאת מצרים: הזקנים שהיו מעל גיל שישים, שבט לוי והנשים שלא נכללו בגזירת המרגלים, וכן כל מי שהיה פחות מבן עשרים באותה עת [שפתי כהן, ברכת אשר, רש"ר הירש]. יחד עם הצעירים שראו את הניסים המאוחרים יותר, כל העם היה עד לפעולות ההשגחה [ביאור שטיינזלץ, The Torah].
משה מזכיר להם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה', החל ממכות מצרים, דרך הניסים במדבר כדוגמת המן, ועד לניצחונות האחרונים על סיחון ועוג. מטרת האזכור היא להוכיח את כוחו המוחלט של ה' ולטעת בעם אמונה שלמה. אף על פי שבמשך ארבעים שנה חיו ללא מזון של אנשי מלחמה כלחם ויין, הם הצליחו להביס מלכים אדירים, מה שמוכיח כי הצלחתם אינה תלויה בכוח צבאי טבעי אלא אך ורק בהשגחה האלוהית ובשמירת התורה [אבן עזרא, רלב"ג, צרור המור, בכור שור, אברבנאל].
בתיאור המכות במצרים, הכתוב מפרט את המדרג השלטוני: לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ [אברבנאל]. פירוט זה נועד להדגיש את הצדק והדין המדויק של ה': פרעה נענש כמי שעומד ברשות עצמו ומקבל את ההחלטות; עֲבָדָיו, שהם שרי המדינה, נענשו משום שהיה בכוחם לייעץ למלך ולהשפיע עליו להיטיב עם ישראל אך הם לא עשו זאת; ואַרְצוֹ, כלומר העם המצרי כולו, נענשו בהתאם למידת האכזריות שבה הצירו לישראל בפועל [מלבי"ם, רש"ר הירש].