מעמד כריתת הברית מקיף את כלל החברה, מהמנהיגים ועד לשכבות התלויות והשוליים ביותר, כאשר כל קבוצה ניצבת במקומה הראוי לה.
המילים טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ מתייחסות לילדים [ביאור שטיינזלץ], לנשים ולגרי הצדק. במעמד זה, כל קבוצה עמדה בפני עצמה, הילדים בנפרד, הנשים בנפרד, והגרים בנפרד [מלבי"ם], והם נחשבים לחמש קבוצות הנתונות למשמעתם של המנהיגים שהוזכרו קודם לכן [אדרת אליהו]. קבוצות אלו מאופיינות בתלותן; מצופה מהן לפעול בהסכמת האבות, הבעלים והמפרנסים, ולהישמע להם [ספורנו, העמק דבר]. מנגד, על המנהיגים מוטלת האחריות לנהל ולהדריך את העם כולו באותה מסירות שבה הם מדריכים את טַפְּכֶם, כלומר את ילדיהם [קיצור בעל הטורים].
הביטוי מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ נועד להקיף את כל סוגי המשרתים, מהראשון ועד האחרון שבהם [ספורנו]. הפרשנים מזהים חלוקה ברורה בין שתי המלאכות הללו. החֹטֵב מייצג את העבודה הקשה ביותר בבית, בעוד השֹׁאֵב מבצע את המלאכה הקלה ביותר, וכל אחד נידון בהתאם לרמת עבודתו [העמק דבר]. בנוסף, קיימת חלוקה מגדרית: חֹטֵב עֵצֶיךָ הם העבדים הזכרים, ואילו שֹׁאֵב מֵימֶיךָ הן השפחות, שכן שאיבת מים נחשבה בימי קדם למלאכה המיועדת לנשים ונערות [דעת זקנים, חזקוני, קונטרס חיבה יתירה, משכיל לדוד].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאנשים אלו, המשמשים בתפקידים אלו, אינם בני ישראל במקורם, אלא כנענים שבאו להתגייר בימי משה, בדומה לגבעונים שבאו בימי יהושע. אולם, בניגוד לגבעונים שהצליחו להערים על יהושע, כנענים אלו לא יכלו לרמות את משה. הם באו מתוך פחד כדי להשלים עמו, ומשה, שהכיר בכך שגיורם אינו לשם שמים, לא קיבל אותם כגרי צדק מלאים. במקום זאת, הוא הפך אותם מיד לחוטבי עצים ושואבי מים והבדיל אותם משאר העם [מזרחי, שפתי חכמים, משכיל לדוד]. מכיוון שהיו בהם מידות של אכזריות, משה גזר עליהם איסור חיתון עם בני ישראל לאותו הדור, איסור שמאוחר יותר המלך דוד הפך לקבוע לכל הדורות [תורה תמימה, גור אריה]. בשל מעמדם הנחות והנפרד, הם עמדו במעמד הברית כקבוצה מבודדת, מנותקת מגרי הצדק [מלבי"ם].
מעניין לציין כי בתרגום אונקלוס, המילה מֵחֹטֵב אינה מתורגמת ככורת עצים, אלא כמלקט עצים. הסיבה לכך היא שלקיטת ענפים יבשים מאפיינת את העניים והפחותים שבעם, בניגוד לכריתת יערות הדורשת אמצעים. לחלופין, משה רבנו לא התיר לאותם כנענים לכרות עצים עבור המשכן, אלא רק ללקט אותם [נתינה לגר, ברכת אשר].