כריתת הברית וחידושה בערבות מואב נשענים על הזיכרון ההיסטורי והחוויה הקולקטיבית של עם ישראל. הכתוב פונה אל ניסיון העבר של העם כהצדקה המרכזית לשבועה החמורה שעליהם לקחת על עצמם, ומציף את הסכנה הטמונה במפגש התרבותי עם אומות העולם.
תחילה, עולה השאלה כיצד משה פונה אל העם באומרו אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ, הרי דור יוצאי מצרים מת במדבר. הפרשנים מסבירים כי הגזירה למות במדבר חלה רק על בני עשרים עד שישים, ולכן בקהל עמדו אנשים רבים שיצאו ממצרים בצעירותם או בזקנותם, והם אכן חוו את הישיבה שם באופן אישי [רא"ש, הדר זקנים, דעת זקנים, בכור שור].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפסוק זה אינו עומד בפני עצמו, אלא משמש כנתינת טעם ורקע לפסוקים הבאים אחריו, המזהירים מפני עבודה זרה. מכיוון שבני ישראל נחשפו מקרוב לתרבויות האליליות, קיים חשש ממשי שליבו של אדם מישראל יתפתה ללכת אחריהן. משום כך, משה נדרש להשביע אותם ולהכניסם בברית חמורה כדי למנוע הידרדרות רוחנית.
הכתוב מבחין בין שני סוגי מפגשים עם העמים הזרים: אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ מתייחס למצרים, שם החשיפה הייתה עמוקה וממושכת, לעומת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ ו-אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם, המתייחסים לאומות שעם ישראל רק חלף על פניהן בדרך לארץ, כמו אדום, עמון, מואב ומדין [אבן עזרא, רבנו בחיי, אברבנאל]. יש המבארים את המילה עָבַרְנוּ לא רק כמעבר פיזי ממקום למקום, אלא מלשון העברת קול והכרזה, כלומר: הפכנו להיות מפורסמים וידועים בקרב כל אותם גויים [הכתב והקבלה].
כפילות השורש ע.ב.ר בפסוק באה להדגיש את הפיתוי הפסיכולוגי שמציב היצר הרע. היצר עלול לגרום לישראל להסתכל על הצלחתם המדומה של הגויים – למשל, העובדה שעם ישראל רק "עבר" בגבול עמון ומואב ולא כבש אותם – ולייחס בטעות את ההגנה הזו לכוחם של אלילי אותן אומות [אלשיך]. פיתוי זה אינו תאורטי בלבד, שהרי חשיפה היסטורית זו כבר הובילה בעבר לחטאים מעשיים, כדוגמת חטא העגל במצרים וחטא בעל פעור במואב [הטור הארוך].
מעבר לחשש המיידי, הפסוק משמש בסיס משפטי ומוסרי להחלת הברית גם על הדורות העתידיים. כיצד ניתן לחייב בברית את מי שאיננו נוכח? התשובה טמונה בכך שהדור הנוכחי ראה והשכיל להבין את השפלות והמיאוס שבעבודה הזרה. מכיוון שהם יודעים בבירור שהאלילות היא שקר ותועבה, הרחקת הדורות הבאים ממנה נחשבת עבורם לזכות מוחלטת, והכלל ההלכתי קובע כי ניתן לזכות אדם ולחייבו בדבר שהוא לחלוטין לטובתו, גם שלא בפניו [אור החיים].
לבסוף, הפסוק מסמן מעבר מאחריות קולקטיבית לאחריות אישית. בעוד שביטול תורה כללי מוביל לעונש לאומי של אובדן הארץ, האזהרות והקללות החמורות שיוזכרו בהמשך מכוונות באופן ספציפי כלפי היחיד שפונה לעבודה זרה. אף אם חטאו של היחיד נעשה בסתר, מתוך מחשבה שהשתייכותו לכלל תגן עליו והוא ייהנה מברכת ה', הוא ייענש בחומרה ובאופן אישי [העמק דבר, תורה: פירושן של נשים, אברבנאל].