דור יוצאי מצרים חווה את הניסים הגדולים בהיסטוריה, אך חלפו עשרות שנים עד שהעם הצליח להפנים את משמעותם הרוחנית העמוקה. קושי זה עומד במוקד תוכחתו של משה, המצביע על הפער שבין הראייה הפיזית לבין ההבנה הפנימית.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאמירה כי ה' לא נתן להם לב, אינה מצביעה על חוסר אינטליגנציה או עיוורון פיזי, אלא על חוסר יכולת להכיר את חסדי ה' ולדבוק בו [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה]. למרות שה' השתדל לעורר אותם באמצעות תורתו ומופתיו, המטרה לא הושגה בשל מרדנותם וקשיות עורפם [ספורנו, ביאור יש"ר]. יש המפרשים זאת כפגם אקטיבי של העם: ה' מעניק חכמה רק למי שמשתדל ומבקש אותה, ומכיוון שבני ישראל לא התאמצו להבין, הם נותרו חסרי דעת [מלבי"ם]. התעלמות זו מהניסים שראו הובילה לחטא המרגלים ולפחד מפני יושבי כנען, מה שגרם לגזירת הנדודים במדבר [שד"ל, אבן עזרא]. מנגד, יש המציעים לקרוא את הכתוב כשאלה רטורית: "האם לא נתן לכם ה' לב לדעת?" – הרי בוודאי שנתן, אך אתם בחרתם שלא להתבונן בנפלאותיו [ביאור יש"ר]. גישה נוספת מסבירה שה' כיוון מראש להנהגה ניסית ארוכה במדבר, כדי לפרסם את כבודו בעולם דרך הניסיונות שעברו, ולכן לא איפשר להם להסתפק בהבנה טבעית רגילה [העמק דבר].
הפרשנים מנתחים את מרכיבי ההבנה החסרים בפסוק:
לֵב לָדַעַת מתייחס ליכולת של האדם להתעורר מעצמו להשגת החכמה.
וְעֵינַיִם לִרְאוֹת מסמלות את ההתעוררות הנובעת מראיית דברים בלתי שגרתיים, דוגמת הניסים במצרים.
וְאׇזְנַיִם לִשְׁמֹעַ מבטאות את הנכונות לקבל ולהישען על מסורת האבות או על דברי ה' הישירים [מלבי"ם, העמק דבר].
חלק ניכר מהפרשנות מוקדש לשאלת הזמן – מדוע נדרשו ארבעים שנה להגיע להבנה זו? פרשנים רבים קושרים זאת לעיקרון חז"ל לפיו אדם אינו עומד על סוף דעתו של רבו עד שיחלפו ארבעים שנה [בעל הטורים, רבינו בחיי, תורה תמימה, שפתי כהן, ברטנורא]. תקופת הנדודים הארוכה לא הייתה רק עונש, אלא תהליך הכרחי של הבשלה רוחנית. חוויות היציאה ממצרים לבדן לא הספיקו כדי לטעת בעם את האמונה הנדרשת; היה צורך בהצטברות של עשרות שנות השגחה [רש"ר הירש, אבי עזר]. יתרה מכך, הישיבה במדבר, כשהם משוחררים מדאגות חקלאות ופרנסה, וניזונים מלחם ניסי כשבגדיהם אינם בלים, אפשרה להם לפנות את מוחם ולבם לעסק התורה בלבד, עד שזו תיטמע בהם לחלוטין [שפתי כהן].
הביטוי עַד הַיּוֹם הַזֶּה מציין את נקודת המפנה. על פי המסורת, ביום שבו מסר משה את ספר התורה לשבט לוי, התייצבו כל ישראל ודרשו חלק שווה בתורה, מחשש שבעתיד יטענו הלויים שהתורה שייכת להם בלבד. מחאה כנה זו שימחה את משה, שכן היא הוכיחה לו שבאותו יום ממש העם סוף סוף חפץ ודבק בה' באמת [רש"י, מזרחי]. זהו היום שבו שמו בני ישראל את לבם לבטוח בה' וקיבלו על עצמם את הברית מתוך רצון להיכנס לארץ [בכור שור, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, ישנה דעת מיעוט הסבורה כי המילה "עד" כוללת גם את ההווה, כלומר, כל עוד הם שוהים במדבר, אפילו ביום הזה עצמו, הם עדיין לא הגיעו להשכלה ולתיקון המלא [קונטרס חיבה יתירה, חזקוני].