התשובה ההיסטורית לחורבנה המוחלט של הארץ מהדהדת מתוך מילות הכתוב, ומציגה לעיני כל את צידוק הדין האלוהי. המענה לשאלה מדוע חרבה הארץ מגיע מפי המשיבים לשואלים, או אף מפי השואלים שעונים לעצמם [ביאור שטיינזלץ]. יש הסבורים כי המילה וְאָמְרוּ מכוונת לדורות האחרונים של עם ישראל [ביאור יש"ר], או לבנים המביעים פליאה על כך שהארץ קוללה בגלל ברית שנכרתה בכלל מחוצה לה, בעת יציאת מצרים [מלבי"ם]. מנגד, ישנה גישה היסטורית המפרשת כי אמירה זו התקיימה בפועל כאשר שארית הפליטה מעשרת השבטים הסבירה לכותים, שהובאו לארץ לאחר גלות ישראל, מדוע הם מותקפים על ידי אריות. הם הבהירו להם שעליהם לקבל את חוקי התורה כדי לשבת בבטחה בארץ, והכותים אכן קיבלו זאת עליהם [שד"ל].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמענה נועד להצדיק את העונש החמור שהוטל על ישראל. הסיבה לכך שעַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' הם נענשים בחומרה רבה יותר משאר אומות העולם על עבודה זרה, היא שישראל נכנסו מרצונם לברית בלעדית עם ה', בעוד שאר האומות מעולם לא התחייבו לכך. לכן, אי אפשר לישראל להתנער מהברית ולהיות כשאר הגויים שעובדים עץ ואבן. הם נטשו את ה' שהוא חלקם האמיתי, והלכו לעבוד נבראים כמו השמש והירח שנועדו בכלל לשרת את כלל העמים. משום כך, הדין עמם מוצה בחומרה [העמק דבר, הדר זקנים, דעת זקנים, בכור שור].
ההכרה הפומבית הזו בסיבת החורבן מונעת מהגויים לטעות ולומר שה' לא הושיע את עמו משום שלא היה לו כוח לעשות זאת [רשב"ם]. מעבר לכך, טמונה כאן ברכה סמויה בתוך הקללה: ברגע שהגויים מארץ רחוקה מודים בעצמם שהחורבן הוא עונש צודק על הפרת הברית, נמנע חילול ה'. עם זאת, מצב זה גם סוגר את הפתח בפני נביאי הדור להתפלל על העם בטענה של "למה יאמרו הגויים", כפי שעשה משה רבנו, שכן הגויים כבר מצדיקים את הדין בעצמם ואינם מזלזלים בכוחו של ה' [חתם סופר].
הפרת ההתחייבות, המבוטאת במילים אֶת בְּרִית ה', מקבלת ביטוי היסטורי רחב יותר גם בימי חורבן בית שני. על פי מדרש חז"ל, כשם שטיטוס כרת עם ישראל ברית שלום לשבע שנים ומיד הפר אותה באונאה, כך נענשה ארץ ישראל בחורבן של גפרית ומלח שנמשך שבע שנים רצופות, כעונש מידה כנגד מידה על השנים שבהן עברו ישראל בעצמם על ברית ה' [תורה תמימה].