במהלך מסעותיהם ושהותם בקרב אומות העולם, נחשפו בני ישראל לתרבויות זרות ולפולחני אלילים. הראייה המוזכרת כאן אינה רק הבטה פיזית, אלא התבוננות עמוקה והשגה שכלית של מהות העבודה הזרה [מלבי"ם]. מתוך היכרות זו, נדרש העם להבין את אפסות האלילים ואת ההשחתה המוסרית הנלווית אליהם, כדי להתחזק בברית עם ה׳.
התורה בוחרת לתאר את האלילים בכינויי גנאי חריפים: שִׁקּוּצֵיהֶם וגִּלֻּלֵיהֶם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכינויים אלו מצביעים על מיאוס פיזי ורוחני; האלילים מתוארים כדברים מאוסים דוגמת שרצים ורמשים, וכדברים מסריחים ובזויים כגללים וצואה [רש"י, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ, רש"ר הירש]. עם זאת, פרשנים אחרים מוצאים בכינויים אלו רמזים למהות הפולחן עצמו. יש הרואים בכך ביטוי לעבודה זרה המעורבת בתאוות יצר המושכות את הלב, כאשר ה"גלולים" מסמלים את השלווה וההצלחה החומרית שמתגלגלת אל הגויים, והם טועים לחשוב שאליליהם הם הסיבה לכך [העמק דבר]. גישה היסטורית-לאומית משייכת כינויים אלו לעמים ספציפיים: ה"שיקוץ" מכוון לאלוהי בני עמון, וה"גלולים" מכוונים לפולחן בעל פעור של מואב [אדרת אליהו].
פירוש נוקב במיוחד מצביע על כך שהגויים עצמם מתייחסים לאליליהם כאל גללים. כאשר הפסל חדש הם עובדים אותו, אך כעבור מספר שנים, כשהוא מתבלה ומטשטש, הם משליכים אותו לטיט בחוצות. יתרה מכך, כאשר האליל אינו מספק את מבוקשם, הם מחרפים ומקללים אותו. חוסר סמכות זה של האלילים מוביל לכך שעובדיהם חיים בהפקרות, גזל ועריות, ולכן בני ישראל זקוקים לשבועת הברית כדי להימנע מלהידרדר למצב המוסרי הירוד הזה [רא"ש, הדר זקנים, בכור שור].
הפסוק מחלק את חומרי האלילים לשתי קבוצות: עֵץ וָאֶבֶן לעומת כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם. חלוקה זו עוררה דיון נרחב. הפירוש הקלאסי והנפוץ מבחין בין מיקום הפסלים: אלילי העץ והאבן הזולים הונחו בגלוי בחוץ, שכן עובדיהם לא חששו שייגנבו, ואילו אלילי הכסף והזהב הוחבאו בחדרים פנימיים ("אשר עמהם") מתוך פחד מגנבים [רש"י, רבנו בחיי, מזרחי, שפתי חכמים, משכיל לדוד]. הבחנה זו מדגישה את גיחוכה של העבודה הזרה – האליל אינו מסוגל לשמור על עצמו אפילו מפני עכברים או גנבים, בעוד שה׳ שומר על ישראל כפי שנאמר "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל" [רא"ש, בכור שור]. בנוסף, את אלילי הכסף והזהב היו מתיכים ושוברים לאחר תקופה כדי להשתמש במתכת היקרה [בכור שור].
מנגד, יש החולקים על ההפרדה בין החומרים ומציינים כי מבחינה תחבירית, המילים אֲשֶׁר עִמָּהֶם יכולות להתייחס לכל ארבעת החומרים במידה שווה, כלומר כל האלילים אשר ברשותם [ברכת אשר על התורה]. מתוך קריאה זו, הגוי רואה שפסל הזהב המצוי עמו בביתו הוא חסר רוח חיים, ומכך הוא אמור להסיק בקל וחומר שגם פסלי העץ והאבן הדוממים הם חסרי ערך [אדרת אליהו].
גישות נוספות מציעות הבנות סמליות לחלוקת החומרים: יש הרואים בעץ ובאבן סמל לאלילי עשיו וישמעאל, ובכסף ובזהב סמל לאלילי סיחון ועוג [אדרת אליהו]. אחרים מפרשים שהעץ והאבן מייצגים את צרכי הקיום הבסיסיים של האדם, בעוד הכסף והזהב מייצגים את המותרות והעושר [העמק דבר].
לבסוף, גישה הלכתית-פרשנית מתמקדת במילים כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם כמתייחסות לא לעצם הפסל, אלא לקישוטים ולנוי שעוטים על האלילים. התורה מלמדת שכפי שקישוטי הזהב והכסף אסורים בהנאה, כך גם קישוטים העשויים מעץ ואבן אסורים, ומדגישה את הערך הרב שהעמים מקדישים לאליליהם – השקעה שעל ישראל לדחות לחלוטין [תורה תמימה, רש"ר הירש].