בנקודת התפר שבין חתימת פרשת התוכחה והקללות לבין ההכנה לכניסה לארץ ישראל, ניצב פסוק המהווה גשר היסטורי ורוחני. הוא כורך יחד את ההתגלות בעבר עם ייעודו העתידי של העם, ומבסס מחדש את המחויבות לתורה רגע לפני חציית הירדן.
משמעות הפעולה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל היא קבלת התורה מחדש מתוך אלה ושבועה [רש"י]. ברית זו אומנם מלווה בייסורים, אך מטרתם פנימית וחיובית: כשם שמלח ממתק ומשמר את הבשר, כך ייסורי הברית ממרקים את עוונותיהם של ישראל והופכים אותם לזכויות [תורה תמימה].
הכתוב מדגיש כי אלו הדברים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. הפרשנים מסבירים כי הדגשה זו נועדה למנוע מחשבה שמשה החליט מעצמו להטיל על העם קללות ואזהרות כה חמורות, ומבהירה כי הכול נאמר בדיוק מוחלט על פי הדיבור האלוהי [חזקוני, בכור שור, אלשיך]. עם זאת, ניכר הבדל עמוק: בניגוד לקללות בספר ויקרא שנאמרו מפי ה' בגוף ראשון, כאן הדברים נאמרים מפי משה. שינוי זה בא לרמז על הסתרת פנים היסטורית: הקללות הראשונות כוונו לתקופת בית ראשון, שבו שרתה השכינה בגלוי, בעוד הקללות כאן מכוונות לתקופת בית שני והגלות שאחריו, תקופה שבה השכינה נסתרת ומדברת כביכול מתוך גרונו של משה, בבחינת תוכחת אוהב המסותרת בתוך הגלות [שפתי כהן].
הפסוק מציב את הברית הנוכחית מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב. רוב הפרשנים מסכימים כי "חורב" הוא הר סיני, וכי הברית המוזכרת שם היא פרשת התוכחה המופיעה בסוף ספר ויקרא, בפרשת בחוקותי.
מדוע נדרשה כריתת ברית נוספת? המפרשים מציגים לכך כמה רבדים המשלימים זה את זה:
ראשית, חילופי הדורות. חלפו ארבעים שנה ודור יוצאי מצרים הלך לעולמו. כעת עומד דור חדש שחווה את השגחת ה' בנדודים במדבר ובניצחונות הצבאיים על סיחון ועוג. לאחר שדעתו הבשילה והוא ירד לעומק ההבנה של חסדי ה', עליו לחדש את הברית בעצמו לקראת ירושת הארץ [רש"ר הירש, אלשיך].
שנית, סוגיית הבחירה החופשית. הברית בחורב נכרתה במדבר הגדול והנורא, תחת כפייה ואיום של הר שכפה עליהם כגיגית. לעומת זאת, הברית הנוכחית נכרתת באזור מיושב, מתוך בגרות, רצון ובחירה חופשית לחלוטין [אברבנאל].
שלישית, המיקוד ההיסטורי. בעוד הברית הראשונה התמקדה בחטאי עבודה זרה ובחורבן בית ראשון, הברית הנוכחית מוסיפה ומפרטת את שנגזר על ישראל לקראת חורבן בית שני [ביאור יש"ר, אברבנאל]. התוספת המרכזית בברית זו היא גזירת הפיזור והגלות בכל קצוות הארץ, תהליך ארוך של צרות שנועד להוביל בסופו לתכלית שבה כבוד ה' ימלא את העולם כולו [העמק דבר].
לבסוף, בעוד שרוב המפרשים מבינים שהמילים אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית באות לסכם את פרשת הקללות שקדמה להן, יש הסבורים כי מילים אלו אינן סיכום העבר, אלא פתיח והקדמה לברית החדשה שתפורט מיד להלן בפרשת ניצבים [אברבנאל].