אובדן פרי העמל ותחושת חוסר האונים מול גזל בידי זרים מהווים את אחד משיאי התוכחה. היבול והרכוש, שהושגו בעבודה קשה, נלקחים באלימות ומותירים את האדם בחוסר כל, תחת עול של ניצול ושבירה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי עַם אֲשֶׁר לֹא־יָדָעְתָּ מכוון לאומה זרה שתערוך פשיטות שוד, תיקח את כל תנובת הארץ ותותיר את הבעלים ריקם [ביאור שטיינזלץ]. מאחר שאותם זרים אינם מכירים את הנשדדים, הם ינצלו את חולשתם הפיזית והרוחנית מבלי להכיר להם טובה או להעניק להם זכויות בסיסיות המקובלות בין עמים [חזקוני, רש"ר הירש]. מנגד, קיימת פרשנות הפוכה וחיובית, ולפיה העם שאינו מוכר מתייחס לחתנים ולכלות שיתווספו למשפחה ויאכלו מיגיעתה. לפי קו מחשבה זה, העושק והשיגעון המוזכרים בפסוקים אלו נובעים למעשה מתוך עומס מבורך וריבוי שמחות של משפחה גדולה והומייה [שפתי כהן]. מבחינה דקדוקית, ההטעמה במילה יֹאכַל היא מלרע, כלומר מוטעמת על האות כף [מנחת שי].
הצירוף עָשׁוּק וְרָצוּץ מהווה סיכום כללי לכלל הרעות והקללות שפורטו קודם לכן [ביאור יש"ר]. פרשנים רבים מסכימים כי מילים אלו מתארות מצב שבו האדם סובל חמס ועוול בעל כורחו, מתוך חוסר אונים מוחלט ובהיעדר מושיע [ביאור יש"ר], כאשר האויבים באים מן החוץ ומלווים גם בצרות מבית [ביאור שטיינזלץ]. מעבר לאובדן הרכוש, האויבים ינצלו את כוחם כדי לשבור את שארית כוחו של האדם [רש"ר הירש] וישעבדו אותו פיזית [העמק דבר].
בניתוח לשוני של צמד המילים, שתיהן מצביעות על גזל ושוד, אך עם הבדלים דקים. בעוד שהמילה עָשׁוּק מתייחסת לגזל המוכר ולשלילת זכויות, המילה וְרָצוּץ מתארת שוד הנעשה בכוח ובחוזקה [אבן עזרא]. זהו סוג של גזל מתפשט וחסר גבולות, הפוגע בכל סוגי הקניינים. משמעות המילה נגזרת משורש של שבירה; הנגזל אמנם אינו מושמד כליל, אך הקשר שלו לרכושו מתנפץ ומתפרק לחלקים, כך שהוא נותר שבור וחסר הגנה מול הגזל [הכתב והקבלה].