הקללה החמורה מגיעה לשיאה בתיאור זוועות המלחמה, שבהן הרעב והייאוש מעבירים את האדם על דעתו עד כדי אכילת ילדיו. מדובר בשלב השלישי והחמור ביותר של רעב, המוגדר כ"רעב של כליה". בעוד ששלבים קודמים נובעים מבצורת טבעית או מחסימת דרכי מסחר, מצב זה מתרחש כאשר תושבי העיר מתנפחים מרעב עקב כיתור מוחלט [ביאור יש"ר]. הטרגדיה אינה נובעת מעצם כיבוש העיר, שכן אילו נפלו החומות במהירות, האוכלוסייה לא הייתה מגיעה לחרפת רעב שכזו. הסיבה לזוועה היא התארכות ימי המצור, אשר דוחקת את הנצורים לפתרונות קיצוניים [העמק דבר]. אין מדובר באיום תיאורטי בלבד, והיסטוריית המלחמות מתעדת מקרים דומים של דוחק עצום שבו נשים אכלו את ילדיהן, כפי שאכן אירע בימי אלישע הנביא [בכור שור].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילים בְּמָצוֹר וּבְמָצּוֹק אינן מתארות שני מצבים נפרדים שניחתו על העיר. המצור שבו האויבים מקיפים את החומות הוא הגורם הישיר והבלעדי למצוק, שהוא עקת הרעב והמצוקה הפנימית. לפיכך, האות וי"ו במילה וּבְמָצּוֹק משמשת כתוספת לשונית בלבד, והמשמעות הרציפה היא: מצור המחייב שייווצר בתוכו מצוק של רעב.
לצד ההבנה המילולית המזעזעת של אכילת בשר הילדים [ביאור שטיינזלץ], יש המציעים קריאה נסתרת ומרוככת יותר. מאחר שהביטוי פְרִי בִטְנְךָ מכוון לאיש שאין לו רחם, הפירוש הנסתר הוא שהאב לא יאכל את ילדיו ממש, אלא מרוב רעב, דוחק ואנוכיות, הוא יאכל בעצמו את הבשר שהביא כדי להאכיל את בניו ובנותיו, ותצר עינו מלחלוק אותו עמם. לפי גישה זו, התיאור הקשה נועד לשמש כאיום והרתעה, בדומה לאב רחמן המגזים באיומיו על בנו מתוך אהבה ודאגה כדי להרחיקו מן החטא [שפתי כהן].
מבחינה לשונית, עולה השאלה מדוע הפועל יָצִיק נכתב בלשון יחיד, בעוד שהמילה אֹיְבֶךָ נקראת לרוב בלשון רבים. ההסבר לכך הוא שהפועל מתייחס לכל אחד ואחד מהאויבים בנפרד. לחלופין, המילה אֹיְבֶךָ היא אכן בלשון יחיד במקורה (כפי שמעיד הכתיב החסר ללא האות יו"ד), והניקוד שלה השתנה מחיריק לסגול רק משום שהיא ממוקמת בסוף הפסוק ומהווה צורת הפסק [אבן עזרא, מנחת שי, אבי עזר].