הקללה המופיעה כאן פוגעת בלב ליבו של העמל האנושי ומציגה פער טרגי בין השקעה חקלאית מאומצת לבין אובדן מוחלט של פירותיה. האכזבה מועצמת לנוכח העובדה שהחורבן אינו מגיע מידי אויב או אסון טבע אדיר, אלא דווקא מגורם זעיר ונסתר המכלה את היבול.
הכתוב מדגיש את המאמץ הכפול באומרו תִּטַּע וְעָבָדְתָּ, שכן טיפול בכרמים דורש יגיעה רבה ועבודה מתמשכת ומתישה, הרבה מעבר לעצם הנטיעה הראשונית [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. לאחר כל הטרחה הזו, מגיעה עונת הבציר, אך החקלאי לא יזכה ליהנות מפרי עמלו.
לגבי הקביעה וְיַיִן לֹא תִשְׁתֶּה, הפרשנים מציינים כי מדובר במניעת השתייה כבר בעצם שעת הבציר [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. עם זאת, יש המדייקים כי המונח "שתייה" בהקשר זה מתייחס ספציפית לשתייה של עונג ושכרות. כלומר, הקללה אינה שוללת בהכרח כמות זעומה שנועדה ללוות את פת הלחם הבסיסית, אשר נחשבת מבחינה עקרונית כחלק מ"אכילה", אלא מונעת את שפע היין שנועד לשמחה ולמותרות [שפתי כהן].
הפסוק מוסיף ומקלל וְלֹא תֶאֱגֹר. משמעות המילה לאגור היא לקבץ, לאסוף ולשמור מלאי לעתיד [אבן עזרא, רש"ר הירש]. הפרשנים מציעים מספר גישות מדוע התורה פירטה גם את איסוף היין לאחר שכבר שללה את שתייתו:
גישה אחת מסבירה זאת מתוך מציאות ייצור היין. מכיוון שישנם יינות שאינם ראויים לשתייה מיידית בעת הבציר אלא דורשים איסוף ויישון לשנים הבאות, הכתוב מדגיש שאפילו יינות אלו לא יהיו בנמצא [ביאור יש"ר].
גישה שנייה רואה כאן תיאור של מכה ההולכת ומחמירה. במצב תקין, אדם מפיק יין לשתייה מיידית וכן אוגר את העודפים לעתיד. כאן הקללה קובעת שלא יהיה יין לשתייה, וקל וחומר שלא יישאר דבר לאגירה. לחלופין, המילה לאגור מתייחסת לעצם איסוף הענבים עצמם – לא רק שלא יהיה יין לשתות, אלא החקלאי כלל לא יצליח לאסוף את הענבים מהגפנים [רש"ר הירש].
הסיבה לכל החורבן הזה מופיעה בסוף: כִּי תֹאכְלֶנּוּ הַתֹּלָעַת. התולעת היא זו שתאכל ותשחית את הענבים בעודם בכרם, ותהפוך את כל העבודה והציפייה לריק [ביאור שטיינזלץ].