הטרגדיה הגדולה ביותר של עובד האדמה אינה חוסר צמיחה, אלא השקעה מרובה שיורדת לטמיון רגע לפני קצירת הפירות. המכה קשה פי כמה כאשר האדם רואה בעיניו את שדותיו מלאים, אך נמנעת ממנו היכולת להפיק מהם תועלת.
ההבטחה הקשה זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ מדגישה כי עצי הזית אכן יגדלו בשפע בכל רחבי הארץ, אך האדם יטרח בהם ולא ירוויח דבר [בכור שור]. אילו הארץ לא הייתה מתאימה לגידול זיתים מלכתחילה, חסרון השמן לא היה נחשב לקללה צורבת, שכן לא כל פרי גדל בכל מקום. הקללה מתבטאת דווקא בכך שהעצים יהיו נפוצים בכל הגבולות, ובכל זאת לא יפיקו שמן [ביאור יש"ר].
כתוצאה מכך, וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ. בימים ההם היה מנהג רווח למשוח ולסוך את בשר הגוף בשמן [אבן עזרא, ביאור יש"ר], פעולה שנעשתה על ידי שפשוף השמן אל תוך העור [אוהב גר, נתינה לגר]. חסרון השמן ימנע מן האדם את תענוג הסיכה הבסיסי הזה.
הסיבה לאובדן התוצרת מוסברת במילים כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ. הפירות יפלו לארץ בטרם יבשילו, ולא ניתן יהיה להפיק מהם דבר [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. המילה יִשַּׁל נגזרת מהשורש נ.ש.ל, שמשמעותו נשירה ונפילה [רש"י, רשב"ם, ביאור יש"ר]. ישנה מחלוקת פרשנית ולשונית מעניינת לגבי אופן הפעולה: הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בפעולה אקטיבית של העץ, כלומר העץ עצמו הוא זה שמשיר ומשליך מעליו את פירותיו [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, ברכת אשר]. לעומת זאת, יש הסבורים כי מדובר בפועל סביל, והפירות פשוט נושרים מאליהם [אבן עזרא]. דעה נוספת מדייקת כי מדובר בנפילה חלקה של הפרי, ללא פעולת הכאה ודפיקה בכוח, כפי שמשתמע לעיתים מהשורש נ.ש.ל במקומות אחרים במקרא [תורה תמימה].
קללה זו נחשבת לקשה ולמתסכלת יותר מאשר עושק או גזל. בעוד שמאיומים אנושיים כמו גנבים ניתן להתגונן באמצעות שמירה ותכנון מוקדם, הרי שכאשר הטבע עצמו בוגד והעץ משיר את פירותיו הפסולים – אין לאדם שום עצה או דרך להתגונן [רלב"ג].
מבחינה רעיונית וסמלית, הפסוק פותח ומסיים במילה "זית". עץ הזית ידוע בכך שאינו מקבל הרכבה מאילנות אחרים. מסגרת זו רומזת לסמיכות של פסוק זה לפסוק הבא העוסק בבנים ובבנות, ומסמלת את התקווה שהבנים יהיו כשתלי זיתים, ישמרו על ייחודם ולא יתערבו בעמים אחרים [קיצור בעל הטורים].