תפנית חדה וקשה מוצגת בדברי התוכחה, כאשר השמחה האלוהית על שגשוגה של האומה מתהפכת להבטחה על חורבנה. בעבר, כאשר העם הלך בדרכי ה', הוא שמח לְהֵיטִ֣יב אֶתְכֶם, כלומר להדריך אתכם בהליכות עולם, וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם, לברך אתכם בבנים [העמק דבר, שטיינזלץ]. לעומת זאת, בעת הפורענות, הפעולה מתהפכת למטרה של לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם, הבאת העם למצב של שפלות והקטנת הקומה האנושית, וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם, שהיא מיתה ממשית [העמק דבר].
השאלה המרכזית שעולה מן הכתוב היא כיצד ייתכן שה' ישמח במפלתם של ישראל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים נשענת על דיוק דקדוקי במילה יָשִׂישׂ. בניגוד לפועל "ישוש" המבטא שמחה עצמית של העושה, הפועל יָשִׂישׂ כתוב בבניין הפעיל, כלומר זהו פועל יוצא המבטא גרימת שמחה לאחרים. מכאן שה' עצמו אינו שמח בפורענותם של רשעים, אלא הוא יגרום לאויבי ישראל לשוש ולשמוח על הריסתם [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, שפתי חכמים, רא"ש, תולדות יצחק, גור אריה, אבי עזר].
מנגד, גישה אחרת רואה בשמחה האלוהית ביטוי להשגחה עמוקה ולתכלית חיובית נסתרת. אותה אהבה, חכמה והשגחה שהביאו את הברכות, הן אלו שמביאות את הייסורים. הפורענות אינה נובעת מאכזריות, אלא היא תוכחה מאהבה, בדומה לאב המייסר את בנו מתוך דאגה לעתידו. מטרת העונש היא להסיר את כתמי החטא מעל האומה ולזכות אותה באחריתה, ולכן יש בכך סוג של שמחה אלוהית על התיקון העתידי [רש"ר הירש, ביאור יש"ר, צרור המור]. בהקשר זה, יש לזכור כי ה' אינו נפגע מהחטא או מתאבל על העונש במובן האנושי המוכר לנו [אבן עזרא].
על אף הלשון הקשה, הפרשנים מסכימים כי אין מדובר בכליון מוחלט של העם. המילה וְנִסַּחְתֶּם משמעותה עקירה, הדיפה וסילוק מעל האדמה [רש"י, אבן עזרא, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. עצם העובדה שהעונש מסתיים בגירוש ופיזור בין האומות, מוכיחה שההשמדה אינה טוטאלית. הפיזור ברחבי העולם אף משמש כמנגנון הגנה, שכן כאשר העם מפוזר, אף אויב מקומי אינו יכול לכלות את האומה כולה בבת אחת [שפתי כהן]. ייסורים אלו נועדו לעורר את העם לתשובה בשנות הגלות הארוכות, אך לעולם לא יביאו להכחדתו הסופית [צרור המור, רש"ר הירש, העמק דבר].