דברים, פרק כ״ח, פסוק מ״ה

פסוק זה מהווה נקודת שיא בתוכחה, שבה הקללות אינן רק עונש פסיבי אלא כוח אקטיבי ובלתי מתפשר הדולק בעקבות החוטאים.

המילים וּבָאוּ עָלֶיךָ וכן וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ מתארות רדיפה ממושכת שאינה פוסקת. הפרשנים מסבירים כי רדיפה זו נמשכת גם לאחר שישראל כבר יצאו לגלות [ביאור יש"ר, העמק דבר]. לו היו העם מתחילים לשמוע בקול ה' בהיותם בגולה, עול הגלות היה מוקל מעליהם, אך מכיוון שהמשיכו בסירובם, הקללות השיגו אותם גם שם [העמק דבר]. התוספת של הפועל "ורדפוך", שלא הופיע בפסוקים הקודמים, מצביעה על החומרה היתרה של קללות אלו, שכן האויבים ירדפו אחרי ישראל באכזריות יוצאת דופן עד שישיגו אותם [צרור המור].

לצד זאת, יש המדגישים את הדיוק שבעונש: הקללות יחולו באופן ספציפי על ישראל, בעוד שהנוכרים שיחיו בקרבם לא ייפגעו. אבחנה זו נועדה להוכיח כי לא מדובר באסון טבעי או מקרי, אלא במשפט אלוהי מכוון וישיר המעניש על אי-קיום התורה [רש"ר הירש].

הסיבה לעונש מנוסחת במילים כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ. בניגוד לברכות שנכתבו קודם לכן בלשון עתיד ("כי תשמע"), כאן מוצג החטא בלשון עבר. הסיבה לכך היא שבעוד שה' עשוי להעניק שכר על מצווה עוד בטרם נעשתה בפועל, עונש ניתן רק לאחר שהעבירה כבר בוצעה במלואה [הכתב והקבלה]. מעניין לציין כי העונש הכבד בא על עצם המחדל של "לא שמעת", אפילו ללא פשע אקטיבי של עבודה זרה או מרד של ממש [שפתי כהן]. הפסוק מכוון במיוחד כלפי אותו חלק בעם שעזב לחלוטין את דרך התורה ולא שמע בקול ה' כלל, לעומת חלקים אחרים בעם שקיימו מצוות אך נענשו מסיבות אחרות, כגון חוסר שמחה בעבודת ה' [אלשיך].

באשר למילים עַד הִשָּׁמְדָךְ, עולה השאלה כיצד ייתכן כליון מוחלט של עם ישראל. מוסבר כי אין הכוונה להשמדה טוטאלית, שכן קיומם של ישראל מובטח לעד ואי אפשר לעולם להתקיים בלעדיהם. הביטוי החוזר נועד לאיים, להרתיע ולייסר את העם כדי שישובו מדרכם הרעה, ולא כהבטחה להכחדה ממשית [שפתי כהן]. עם זאת, עבור אותה קבוצה שפרקה עול לחלוטין, העונש אכן יגיע עד לגבולותיו הקיצוניים ביותר, קרוב מאוד לשמד [אלשיך].