תמונת מצב מתסכלת של עמל לשווא וחוסר אונים אל מול איתני הטבע עומדת במוקד קללה זו. על אף ההשקעה האנושית העצומה והפוטנציאל של האדמה, היבול מושמד לחלוטין רגע לפני שניתן לאסוף וליהנות ממנו.
המילים זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה מצביעות על תחילת התהליך החקלאי, שבו החקלאי מוציא מביתו כמות גדולה של זרעים אל השדה. הוא חורש, זורע וטורח רבות, אך התוצאה הסופית היא וּמְעַט תֶּאֱסֹף. הפער הקיצוני בין ההשקעה לתוצאה ממחיש את גודל ההפסד, שכן היבול המועט שייאסף לא יספיק אפילו כדי לכסות את כמות הזרעים שתידרש לזריעה בשנה שלאחר מכן [בכור שור, ביאור יש"ר, שטיינזלץ].
הפרשנים מציעים מספר נקודות מבט למשמעותה של מכה זו. גישה אחת רואה במכה זו ניסיון רוחני: חוסר היכולת לאגור תבואה לשנים הבאות נועד למנוע מן האדם שאננות, ולחייב אותו לתלות את עיניו ולבטוח רק בה' ולא ברכוש שצבר [שפתי כהן]. מנגד, יש המצביעים על כך שעצם העובדה שהשדה מסוגל להצמיח יבול רב בתחילה, מעידה כי ברכת הארץ ושכינת ה' לא סרו ממנה. ההשמדה שמתרחשת לאחר מכן היא עונש הדרגתי ומכוון שנועד לאותת לעם ולעורר אותו לתשובה [אלשיך]. גישה נוספת ממקמת את הקללה הזו דווקא בתקופת הגלות; אף על פי שמלכים נוהגים להגן על העקורים שבארצם מפני שוד וגזל, קללת ה' תרדוף את הגולים והם יהפכו למשל ולשנינה בחוסר הצלחתם [העמק דבר]. מבחינה היסטורית, מכה קשה זו של אובדן היבול התקיימה הלכה למעשה בימי הנביא יואל [רלב"ג].
הגורם לאובדן היבול מופיע בסוף הפסוק: כִּי יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה. הפועל יַחְסְלֶנּוּ מבטא כליה מוחלטת, הכרתה והעלמה גמורה של היבול [אבן עזרא, רש"ר הירש]. שורש המילה מצביע על סיום גמור והשלמה, בדומה לביטוי הארמי המשמש לסיום לימוד מסכת. התורה בחרה בפועל ייחודי זה, ולא בפועל רגיל של אכילה, כדי להדגיש את החורבן הסופי והמוחלט שמותיר אחריו נחיל הארבה [שפתי כהן].
מתוך משמעות זו של כליה, מסבירים הפרשנים את הקשר בין המילה לאחד ממיני הארבה המוכר בשם "חסיל". בעוד שיש המזהים את החסיל כזן ביולוגי ספציפי של ארבה [אבן עזרא, שד"ל], הגישה המרכזית מסבירה ששמו נגזר מפעולתו ההרסנית – הארבה נקרא "חסיל" משום שהוא פשוט מחסל ומכלה את כל העומד בדרכו [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים].