תיאור המצור והרעב מציג תמונה מחרידה של אובדן צלם אנוש, שבה המצוקה הקיצונית מעבירה את האדם על דעתו ומוחקת כל רגש של חמלה ואהבת משפחה טבעית. אפילו האנשים המעודנים ביותר מאבדים את רגישותם והופכים לאכזריים כלפי הקרובים אליהם ביותר.
האישה המתוארת, הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה, היא אישה שגדלה בפינוק, בעידון וברכות קיצונית [ביאור שטיינזלץ, אוהב גר]. יש המזהים דמות זו עם נשים עשירות ומפונקות במיוחד בהיסטוריה, כדוגמת מרתא בת ביתוס [בכור שור, שפתי כהן]. התיאור אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מצביע על כך שמעולם לא הלכה יחפה [ביאור שטיינזלץ], ביטוי שנכתב על דרך ההפלגה וההגזמה כדי להמחיש את מידת עדינותה [ביאור יש"ר].
אולם, תחת אימת הרעב חל בה היפוך מוחלט: תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ. רוב הפרשנים מסכימים כי המילים וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ מתייחסות ספציפית לילדיה הגדולים, שכן הילדים הקטנים והרכים מוזכרים מיד לאחר מכן בפסוק הבא [רש"י, מזרחי, שד"ל, ברכת אשר על התורה].
אכזריותה וצרות עינה באות לידי ביטוי בכך שהיא מסרבת לחלוק עמם כל מזון שהוא [רשב"ם, שד"ל, ביאור יש"ר, משכיל לדוד]. הטרגדיה מגיעה לשיאה המחריד כאשר מתוך חוסר כול היא אוכלת בסתר את שלייתה ואת ילדיה הקטנים. היא מקפידה לעשות זאת בהיחבא כדי שהדבר לא יוודע, ובכך היא מבטיחה שלא תצטרך לחלוק אפילו את בשרם עם בעלה וילדיה הגדולים [רשב"ם, ביאור יש"ר]. על אף התיאור הגרפי הקשה של אכילת השליה והוולדות, יש מן המתרגמים הקדומים שבחרו להשתמש בלשון נקייה, וכינו את השליה "בנים קטנים" כדי להימנע מן התיאור המילולי המזעזע [נתינה לגר, ברכת אשר על התורה, משכיל לדוד].