התמודדות עם רצף בלתי פוסק של אסונות מובילה בסופו של דבר לקריסה נפשית ולשבר פסיכולוגי עמוק. המצב שבו האדם מאבד את שכלו ושפיותו, וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע, נובע ישירות מן המציאות הקשה והבלתי נתפסת הנגלית אליו. הפרשנים מציגים זוויות שונות לגבי מהותם של אותם מראות קשים המובילים לטירוף, אך מסכימים כי מדובר בחוויה של חוסר אונים מוחלט.
הגישה המרכזית קושרת את אובדן הדעת להתמוטטות המערכתית סביב האדם. השגעון נוצר כאשר הוא חווה כיצד הכול פועל נגדו בכל כיוון ובכל אופן [ביאור שטיינזלץ], ובכל מקום שאליו הוא פונה הוא נתקל רק בחמס, בעוול, בצרות, בהרג ובשבי [ביאור יש"ר], וכן מרוב העושק הכבד המופעל עליו [רלב"ג]. רובד נוסף של תסכול המוביל לטירוף נובע מתדהמה ושיתוק; האדם יוצא מדעתו כאשר הוא רואה כיצד קבוצה קטנה של שודדים מחוללת הרס רב, ולמרות שבאופן אובייקטיבי יש לו את הכוח והיכולת לעמוד מולם, ידיו קצורות מלהושיע את עצמו [העמק דבר].
לצד המראות החיצוניים של החורבן, ישנה גישה המפרשת את מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ כמראה גופו של האדם עצמו, אשר מתמלא בשחין [אבן עזרא]. המראות הללו, שמוסיפים לחסרון הדעת מיום ליום, יוצרים מעגל הרסני ופיזי: המהומה והשגעון הפנימי גורמים לאדם לגרד את גופו בחוזקה עד זוב דם, וכך הוא פוצע את עצמו ומייצר במו ידיו את השחין הרע והחבורות המכסים את גופו [צרור המור].