המציאות העגומה והמטלטלת של חיי הגלות משתקפת במלוא חומרתה במילים אלו, המשרטטות תמונה של חוסר מנוחה מוחלט, פיזי ונפשי. עם זאת, בתוך תיאור העונש הקשה מסתתרת גם הבטחה היסטורית עמוקה להישרדות האומה.
היעדר המנוחה מתבטא בשני רבדים. המילים וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וכן וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ מתארות בראש ובראשונה נדידה פיזית מתמדת. ישראל יהיו נתונים לגירושים חוזרים ונשנים, יעברו ממדינה למדינה ולא יוכלו להשתקע, לקנות קרקעות או למצוא מקום מגורים קבוע שיעניק להם ביטחון [שפתי כהן, אֵם למקרא, בכור שור]. במקביל, מדובר גם בחוסר מנוחה נפשי; הגולים לא יזכו להשקט פנימי, לא ישתלבו בחברה באופן שוויוני ולא ימצאו רגע של שלווה [העמק דבר, רש"ר הירש, שטיינזלץ].
למרבה הפלא, קבוצת פרשנים מוצאת בתוך קללה זו נחמה גדולה. חוסר המנוחה הוא למעשה מנגנון השגחתי שנועד למנוע התבוללות. ה' אינו מאפשר לישראל למצוא מרגוע בין הגויים, כדי שלא יתייאשו מן הגאולה, יבחרו להשתקע בגלות לנצח ויאבדו את זהותם. תחושת הזרות המתמדת מאלצת את האומה לדבוק בייעודה הרוחני ולהישאר צאן מרעיתו של ה' [אֵם למקרא, ביאור יש"ר, רש"ר הירש].
באשר למשמעות הביטוי לֵב רַגָּז, קיימת מחלוקת בין הפרשנים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בלב חרד ומפוחד. זהו מצב של אימה תמידית מפני צרות וגזירות, ודאגה רועדת מפני העתיד הלא ברור. מנגד, גישה אחרת מפרשת את המילה מלשון כעס. לפי תפיסה זו, תנאי הגלות הקשים, התסכול, ושליטת היצר הרע מחוץ לארץ ישראל, גורמים לאדם לחיות בכעס מתמיד – מצב נפשי רעוע שאף מוביל לפגיעה גופנית ולמחלות [העמק דבר, תורה תמימה, ברכת אשר, בכור שור].
הפסוק נחתם בתיאור השבר הנפשי העמוק המלווה את חיי הגלות. וְכִלְיוֹן עֵינַיִם מבטא מצב של תשוקה, ציפייה מתמדת ותקווה לישועה או לשינוי המצב, שלעולם אינן מתממשות [רש"י, ביאור יש"ר, רש"ר הירש, שטיינזלץ]. לכך נלווה וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ, שהוא צער פנימי עמוק, קבוע והולך וגובר על אובדן ועל סבל העבר [רלב"ג, רש"ר הירש, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. צלקות אלו כה עמוקות, עד שגם אם יזכו הגולים לרגעים זמניים של חיים נעימים, טראומת העבר תעמוד תמיד לנגד עיניהם ותמנע מהם ליהנות מן ההווה, מתוך פחד תמידי שהצרות ישובו לפקוד אותם [שפתי כהן].