דימוי מצמרר של טבע אטום ועוין משתקף באיום על עצירת גשמים מוחלטת וקריסת החקלאות. השמים והארץ, שאמורים לקיים את האדם, הופכים לעדים המענישים אותו בראשונה על חטאיו [אלשיך].
הפרשנים מבארים כי המילים נחשת וכן ברזל משמעותן "כמו נחושת" ו"כמו ברזל" [אבן עזרא, חזקוני]. השמים יהיו אטומים וחזקים כנחושת ולא יורידו גשם, ואילו האדמה תהיה יבשה, קשה ובלתי פורייה כברזל [נתינה לגר, ביאור שטיינזלץ, רלב"ג]. במקום מטר מבורך, הרוח תישא מגבהי ההרים היבשים אבק ועפר שיכו בפני העם, יעוורו את עיניהם ויותירו אותם חסרי אונים מול אויביהם [רשב"ם, אלשיך].
הדגש על המילים שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹאשְׁךָ וכן וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ מצביע על ענישה ממוקדת ועל השגחה פרטית ברורה. הבצורת והרעב לא יהיו תופעת טבע אזורית רחבה, אלא יכו אך ורק במקומם של החוטאים. בארצות השכנות ירדו גשמים והאדמה תיתן יבולה, והניגוד החד יוכיח כי הפורענות היא תוצאה ישירה של החטא ולא מקרה אקלימי [העמק דבר, תולדות יצחק, רש"ר הירש, ביאור יש"ר, שפתי כהן].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים עומדת על ההבדל המהותי בין קללה זו לבין הקללה המקבילה בפרשת בחוקותי שבספר ויקרא. בעוד שהקללות בויקרא נאמרו מפי ה' בעצמו, הקללות בספר דברים נאמרו על ידי משה "מפי עצמו" [רש"י, שד"ל]. אין הכוונה שמשה בדה אותן מליבו, שכן כל התורה ניתנה מהשמים, אלא שמשה דיבר ברוח הקודש וכנביא המנסח את הדברים בלשונו שלו, לאחר שקיבל רשות מה' [שפתי חכמים, משכיל לדוד, אם למקרא, דברי דוד].
עובדה זו אפשרה למשה להקל מעט בחומרת הקללה. בויקרא מאיים ה' שיתן את השמים כברזל ואת הארץ כנחושה, מצב שבו השמים אינם "מזיעים" כלל ומביאים לחורבן מוחלט מחוסר לחות, ואילו הארץ "מזיעה" ומרקיבה את מעט הפירות שעוד צמחו. כאן, משה הפך את הסדר: השמים יהיו נחשת ויורידו מעט לחות שתמנע אובדן גמור של העולם, והארץ תהיה ברזל שלא תרקיב את הפירות [רש"י, מזרחי]. כדי למעט עוד יותר את תוקף הקללה, משה בחר לנסח אותה בלשון יחיד במקום בלשון רבים [רש"י, ברכת אשר על התורה]. עם זאת, חרף ההקלה שניסה משה ליצור, השורה התחתונה נותרת קשה: הארץ לא תוציא פירות והשמים לא יורידו מטר [רש"י, שפתי חכמים]. יש המדגישים כי השמטת כף הדמיון כאן (נחושת וברזל ממש, ולא "כנחושת" ו"כברזל") מראה את עוצמתה של הקללה בפועל [דברי דוד].
מנגד, לעובדה שהקללות נאמרו מפי משה ישנו גם צד מחמיר. קללות ה' בפרשת בחוקותי הן מדודות, קצובות במספר, ומסתיימות בדברי נחמה וגאולה, שכן מטרת ייסוריו של ה' היא לנקות את העם ולהיטיב להם באחריתם. לעומת זאת, קללותיו של משה אינן מוגבלות במספר ואף אינן מסתיימות בהבטחה לנחמה או לגאולה [גור אריה].