המעבר החד מעבודת ה' מתוך שפע ושמחה אל מציאות טראגית של שעבוד, ממחיש את עומק הקריסה הלאומית. העונש מופיע כתוצאה ישירה של כפיות טובה, ופועל על פי העיקרון של מידה כנגד מידה: מכיוון שהעם סירב לעבוד את בוראו מתוך שפע, הוא נידון לעבוד את אויביו מתוך חוסר מוחלט [רבנו בחיי]. במצב זה, לא רק שהעם מאבד את הזכות שמלאכתו תיעשה על ידי אחרים, אלא שהוא נאלץ לעשות בעצמו את מלאכתם של זרים [תורה תמימה].
האויב אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ מתואר בלשון המבטאת גירוי ושילוח אקטיבי, בדומה לשילוח של חיה רעה הנטפלת אל הטרף [ביאור יש"ר]. מדובר באומות זרות שילחמו בישראל וישעבדו אותם באכזריות עוד בהיותם יושבים בארץ ישראל [העמק דבר].
השעבוד יתאפיין במצוקה קיצונית של בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל, כאשר האויבים ירעיבו ויפשיטו את העם באופן יזום [בכור שור]. הפרשנים מרחיבים את המשמעות של בְּחֹסֶר כֹּל, ומציגים קשת של חסרים קיומיים, פיזיים ונפשיים שהאדם יסבול מהם: החל מהיעדר ציוד בסיסי לבית כמו נר ושולחן, או חוסר במוצרי מזון אלמנטריים ביותר כמלח וחומץ; דרך חסרים אישיים כגון חיים ללא בן או בת זוג – מצב השולל מהאדם שמחה וברכה, או היעדר עזרה לאדם מוגבל הנזקק לה; ועד לחסר תודעתי ורוחני של אובדן הדעת, או ניתוק מלימוד התורה, שהוא חסרון השקול כנגד הכל [תורה תמימה]. עם זאת, מצב העניות והמחסור נתפס גם ככור היתוך, האמצעי היחיד שנותר כדי לצרף, להכניע ולתקן את העם [רבנו בחיי].
על גבי המחסור הפיזי יתווסף עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ. רוב הפרשנים רואים בכך ביטוי מטפורי לשעבוד קשה, לעבודת פרך וללחץ אכזרי שאי אפשר לשאת אותו [ביאור יש"ר, בכור שור]. לצד זאת, יש המפרשים את העול לא רק כמשא פיזי אלא כמועקה נפשית עמוקה של דאגות וחרדות בלתי פוסקות, הכובלות את האדם כבשלשלאות ברזל שאין ביכולתו להתנתק מהן [תורה תמימה]. מבחינה היסטורית, יש שזיהו עול כבד זה עם תקופת שלטון יוון בבית שני, אז הוטלו על ישראל גזירות קשות שמנעו מהם בכוח לקיים את מצוות התורה [רלב"ג].
תהליך הידרדרות זה, הכולל מחסור תהומי, שעבוד פיזי ומועקה נפשית, לא ייעצר מעצמו אלא יימשך ברצף עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ – עד לידי אובדן וכליה.