חוויית הגלות והייסורים מציגה מציאות של מועקה מתמדת, שבה הזמן עצמו הופך למקור של סבל והאדם מאבד כל רגע של שלווה. בתוך מציאות פסיכולוגית ופיזית קשה זו, האדם המיוסר מייחל תמיד לזמן אחר: בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר. הפרשנים נחלקו בשאלה לאיזה זמן בדיוק האדם משתוקק – לעבר או לעתיד.
לפי הפשט, הנטייה הטבעית של אדם הנמצא בצרה או בחולי היא לקוץ בהווה ולקוות שהזמן יחלוף במהרה [רשב"ם, ביאור יש"ר]. על כן, בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב משמעו כמיהה לכך שיגיע כבר הערב, שכן היום קשה מנשוא [ביאור שטיינזלץ], ומתוך חרדה ממה שהיום עתיד להביא, האדם מייחל שהוא כבר יסתיים [רש"ר הירש]. אולם, התקווה לעתיד מתגלה כחסרת תוחלת, שכן עם בוא הערב המצב אינו משתפר, והאדם חוזר להשתוקק לבוקר הבא [ביאור יש"ר].
לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, הנשענת על דברי התלמוד, היא שהכמיהה אינה לעתיד אלא דווקא לעבר. כלומר, בבוקר האדם מתגעגע לערב של אמש, ובערב הוא מתגעגע לבוקר של אותו יום [רש"י, תורה תמימה, בכור שור]. הסיבה לכך היא שהצרות בגלות הולכות ומתעצמות בהתמדה, וכל שעה קשה ורעה מקודמתה. במציאות כזו, האדם אינו יכול לייחל ליום שלמחרת, משום שאינו יודע אילו אסונות חדשים הוא יביא עמו, ולכן הוא מתאווה לזמן שעבר, שבו הסבל היה מועט יותר [שפתי חכמים, משכיל לדוד, רלב"ג].
הייאוש העמוק נובע משני מקורות המשלימים זה את זה, פנימי וחיצוני: מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה. מצד אחד, מדובר בטרור פסיכולוגי – מִפַּחַד לְבָבְךָ מתאר מצב שבו גם במקום שבו אין סכנה ממשית, הלב מדמיין איומים ומלא בחרדה [העמק דבר]. מצד שני, וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ מצביע על המציאות החיצונית המחרידה, על המראות הקשים ועל הסכנה האמיתית שבה האדם שרוי בפועל [העמק דבר, רש"ר הירש]. ייסורים אלו הם חלק מתוכחת הגלות, שבה העם יפוזר בין האומות ויסבול צרות מתגברות, עד שישוב אל ה' ויזכה לקיבוץ גלויות [רלב"ג].