דברים, פרק כ״ח, פסוק ס״ז

ייסורי הגלות יוצרים מועקה מתמדת שבה האדם מאבד כל רגע של שלווה ומייחל לברוח מההווה. במצב זה, בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי־יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי־יִתֵּן בֹּקֶר, מתוך תקווה שהזמן יחלוף והסבל יסתיים, או לחלופין מתוך געגוע לזמן שעבר, שכן הצרות הולכות ומתעצמות וכל שעה קשה מקודמתה. ייאוש עמוק זה נובע משני מקורות משלימים: חרדה פנימית שבה הלב מדמיין איומים גם ללא סכנה, מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד, והמציאות החיצונית המחרידה של סכנות ממשיות, וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה. צרות אלו הן חלק מתוכחה שנועדה לעורר את העם לשוב אל ה' כדי לזכות לקיבוץ גלויות.