קרה לכם פעם שהיה לכם יום כל כך עמוס ומעייף, שרק רציתם לחזור אחורה בזמן לרגע שבו הכל היה קצת יותר רגוע? התורה מספרת לנו על תקופה לא פשוטה שנקראת גלות, זמן שבו עם ישראל נמצא רחוק מהארץ שלו ומתמודד עם קשיים. במצב כזה, התחושה היא שהזמן עצמו הופך לקשה. כשאדם קם בבוקר, הוא מרגיש שכל כך קשה לו, עד שהוא אומר בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב, כלומר הוא מתגעגע לערב של אתמול. וכשמגיע הערב, הוא אומר וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר ומתגעגע לבוקר של אותו יום. למה זה קורה? כי הקשיים הולכים וגדלים, וכל שעה מרגישה מאתגרת יותר מהשעה שהייתה לפניה, ולכן תמיד מתגעגעים לזמן שעבר, שבו היה קצת יותר קל.
התורה מסבירה שהחשש הזה מגיע משני מקומות. מצד אחד, מִפַּחַד לְבָבְךָ, שזהו פחד פנימי. לפעמים הלב שלנו מדמיין דברים מפחידים ומתמלא בדאגה, אפילו כשאין שום סכנה אמיתית בחוץ. מצד שני, הקושי מגיע גם וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ, כלומר מהדברים הלא קלים שהעיניים רואות באמת במציאות. כל הקשיים האלה נועדו לעורר את העם, כדי שבסופו של דבר נחליט לשוב אל ה', והוא יאסוף אותנו מכל המקומות שבהם אנחנו נמצאים ויחזיר אותנו הביתה לארץ ישראל.