מציאות הרעב והמצור מביאה את האדם לשפל מוסרי ואנושי מחריד, שבו יצר ההישרדות גובר על האהבה הטבעית ועל הקשרים הקרובים ביותר. האדם יגיע למצב שבו יאכל את בשר ילדיו שלו, ואף יסרב לחלוק אותו עם קרוביו ועם בניו הנותרים, עד שצלם האנוש שבו יימחק לחלוטין [ביאור שטיינזלץ].
הסיבה לאכזריות קיצונית זו טמונה במילים מִבְּלִי הִשְׁאִיר לוֹ כֹּל. הדבר נובע מכך שלא נותר לאדם שום דבר אחר לאכול [ביאור שטיינזלץ], אפילו לא מאומה (כֹּל), שכן האויב הצר עליו הוא זה שלא השאיר לו דבר [ביאור יש"ר]. מצוקה איומה זו תקיף את העם כולו, שכן המצור יתרחש בְּכָל שְׁעָרֶיךָ – בכל מקום ומקום ללא דרך מילוט [אבן עזרא].