נקודת השיא של פרשת הקללות מציגה היפוך היסטורי טרגי, שבו העם נדחף בחזרה אל המקום שממנו נגאל לראשונה, וחווה השפלה מוחלטת. פרשנים רבים מזהים נבואה זו כרמז מובהק לחורבן הבית השני ולגלות רומי שאחריו, תקופה שבה טיטוס מילא ספינות בשבויים יהודים והובילם למצרים [תולדות יצחק].
החזרה למצרים מהווה עונש כפול. התורה הזהירה בעבר את ישראל שלא לשוב למצרים לעולם, אך מאחר שעברו על מצוות ה', עונשם הוא שייאלצו בעל כורחם לעבור גם על איסור זה [ביאור יש"ר].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה בָּאֳנִיּוֹת מתפרשת כפשוטה, הובלה בספינות כשבויים. הפרשנים מעלים מספר סיבות לשימוש דווקא בספינות, מעבר לצורך הגיאוגרפי לחצות את נחל מצרים [חזקוני, בכור שור]: ראשית, זוהי קללה אכזרית יותר מהליכה רגלית, שכן בתנאי הפלגה קשים אנשים עשויים להטביע את עצמם מתוך ייאוש [שפתי חכמים]. שנית, בעוד שמסע רגלי מאפשר לקחת בשבי רק מבוגרים החזקים דיים ללכת, הספינות מאפשרות לאויב לאסוף את כולם ללא הבחנה, כולל זקנים, נשים וטף [רא"ש, פענח רזא, דעת זקנים, חזקוני]. בנוסף, הדבר מצביע על מנוסה וגירוש מכל קצוות תבל ולא רק מארץ ישראל [רש"ר הירש]. מנגד, ישנה דעה חלופית ולפיה המילה בָּאֳנִיּוֹת אינה מתייחסת כלל לכלי שיט, אלא נגזרת מלשון אבל, צער ואובדן, כלומר שהחזרה למצרים תהיה במצב של עוני מרוד ושפל קיומי [הכתב והקבלה].
באשר למילים וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם, הפרשנים מדגישים את המבנה הדקדוקי של המילה. הכתוב אינו אומר "ונמכרתם" על ידי אחרים, אלא מצביע על פעולה שאדם עושה בעצמו. מתוך פחד אימתני, תנאים בלתי נסבלים ורעב, היהודים יציעו ויבקשו למכור את עצמם לאויביהם [רש"י, אבן עזרא, רא"ם, גור אריה]. הם יבקשו להשתעבד רק כדי לזכות בהגנה, בפת לחם, או באפשרות לעסוק במלאכה כדי להתפרנס בקרב האומות [ספורנו, העמק דבר, ביאור יש"ר].
אולם, אז מגיעה הדחייה המוחלטת בדמות המילים וְאֵין קֹנֶה. איש לא יחפוץ בהם, וערכם יאבד לחלוטין, מה שמהווה אולי את הקללה החריפה מכולן [ביאור שטיינזלץ, רש"י]. פרשנים רבים משרטטים תמונה פסיכולוגית מרתקת למצב זה: המצרים יסרבו לקחת את היהודים לעבדים אפילו בחינם מתוך פחד היסטורי. הם יזכרו כיצד אבותיהם שועבדו בגלל ישראל ולקו במכות קשות. כתוצאה מכך, השובים שיביאו את היהודים למצרים יראו שאין להם כל ערך כלכלי, ומתוך תסכול וכעס על הטרחה שטרחו בחינם, יכו, ירעיבו ויתעללו בהם באכזריות [רא"ש, הדר זקנים, דעת זקנים, בכור שור].
למרות הקדרות העולה מן הפסוק, פרשנים רבים מוצאים במילים וְאֵין קֹנֶה נקודת אור, נחמה נסתרת ואף מידה טובה [רבנו בחיי, ברכת אשר, שפתי כהן]. העובדה שאיש לא יקנה אותם היא למעשה התערבות אלוהית המונעת מישראל להפוך לעבדים נרצעים וקבועים של אומות העולם, וכך הם נשארים תמיד עבדיו של ה' בלבד [ביאור יש"ר]. חוסר היכולת להישען על אדון בשר ודם יבטיח שעיניהם יהיו תלויות רק בבורא עולם לישועה [העמק דבר], ויאפשר להם לחזור בתשובה ולקיים את מצוות הברית ללא מפריע, שכן אין להם אדון שיעכב בעדם [חתם סופר].
יתרה מזו, הבטחה זו שאין קונה עמדה בבסיס טענתה של אסתר המלכה לפני אחשוורוש. אסתר ידעה שמכירה לעבדות היא גזירה שהתורה חזתה מראש ולכן הייתה מחרישה מולה, אך גזירת השמדה ואובדן אינה כלולה בברית זו, ועל כן מצאה את העוז לקום ולזעוק להצלת עמה [ברכת אשר]. כך, מתוך החושך הגדול של הקללה, מסתתרת גם הבטחה שעם ישראל יישאר תמיד בהשגחתו של ה'.