הפסוק מציג תמונת מצב קשה של אובדן מוחלט של היבול החקלאי, כאשר גורם זר ורב־עוצמה משתלט על פרי העמל של העם. הפרשנים נחלקו בהבנת שתי המילים המרכזיות בפסוק, המגדירות את אופי הפגיעה ואת זהות הפוגע.
המילה יְיָרֵשׁ מתפרשת בשתי דרכים עיקריות. גישה אחת מסבירה כי משמעות המילה היא לעשות את האדם רש ועני מן הפירות שגידל [רש"י, רבינו בחיי, ביאור יש"ר]. מפרשים אלו מדגישים כי מבחינה דקדוקית אין מדובר בלשון ירושה או גירושין, אלא בפועל שנגזר משורש עוני [שפתי חכמים, לבוש האורה]. לעומת זאת, גישה שנייה מפרשת את המילה במשמעות של הורשה, גירוש, לקיחה, השמדה או השתלטות מוחלטת על היבול [אבן עזרא, רבינו בחיי, נתינה לגר, ביאור שטיינזלץ, רש"ר הירש].
המילה הַצְּלָצַל היא מילה ייחודית בעלת ארבע אותיות שמשמעותה נלמדת מתוך ההקשר [אבן עזרא]. הפרשנים מציגים שתי אסכולות מרכזיות לזיהוי גורם זה:
הגישה הראשונה רואה בו מזיק חקלאי, כגון מין של ארבה, זחלים או תולעת האוכלת את עלי הצמחים ומשחיתה את הפירות [רש"י, רלב"ג, רבינו בחיי, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ, רש"ר הירש]. שמו הייחודי ניתן לו משום הרעש החזק והמהומה שהנחיל יוצר בבואו, בדומה לכלי הנגינה "צלצלי תרועה" [רבינו בחיי, שפתי חכמים, ביאור יש"ר], או לחלופין, על שם הצל הכבד שהוא מטיל על הארץ כאשר ההמון העצום מסתיר את אור השמש [רש"ר הירש].
הגישה השנייה שוללת את האפשרות שמדובר בארבה, שכן מכת הארבה כבר הוזכרה בפסוקים הקודמים, וטוענת כי מדובר בכינוי למחנה האויב [רמב"ן, הדר זקנים, העמק דבר, הטור הארוך, ביאור שטיינזלץ]. לפי פירוש זה, האויב נקרא כך משום שהוא משמיע קולות מלחמה, תרועת שופרות ורעש שרים [רמב"ן, הטור הארוך], או משום שהוא מכסה את הארץ כולה כצל [העמק דבר, הדר זקנים]. מפרשים אלו מזהים את האויב ככוח צבאי של גזלנים ומפקיעי רכוש הלוקחים את הפירות מהתושבים [רמב"ן, רבינו בחיי, נתינה לגר]. בהקשר ההיסטורי, יש הרואים בפסוק זה רמז מובהק לתקופת חורבן הבית השני, אז עלו צבאות רומי בפיקודם של אספסיאנוס וטיטוס, צרו על ערי יהודה, החריבו את הארץ, אכלו את יבולה ולבסוף הובילו את העם לגלות קשה ומתמשכת [רמב"ן].