דברים, פרק כ״ח, פסוק ס״ד

הטרגדיה הגדולה של הגלות אינה מסתכמת רק בעקירה מהמולדת, אלא בפיזור המוחלט של העם ובשעבודו לכוחות זרים ולתרבויותיהם.

ביחס לביטוי וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים, הפרשנים מציינים כי בניגוד לגלות הראשונה שהייתה לאומה מוגדרת אחת, פסוק זה מכוון לגלות השנייה, בה העם התפזר טיפין טיפין בין קבוצות ועמים שונים ברחבי העולם, ולא גלה יחדיו למקום אחד [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ]. לפיזור המוחלט הזה ישנה מטרה כפולה: מחד, הוא מהווה עונש מידה כנגד מידה על פירוד הלבבות שהיה בעם ישראל [אלשיך]. מאידך, הוא נועד לשלול מהגולים את הנחמה האנושית הבסיסית ביותר – היכולת להתקבץ יחד, לחלוק את הכאב ולבכות במשותף על צרתם [ביאור יש"ר].

בנוגע לקללה וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין מדובר בנבואה על עבודת אלילים של ממש. הסיבה לכך היא שעבודה זרה תלויה בבחירה החופשית של האדם, ולכן אינה יכולה להיגזר כעונש מאת ה' [שפתי חכמים, נתינה לגר, ברכת אשר]. מעבר לכך, אם העם היה מתבולל ועובד עבודה זרה כפשוטה, הוא היה נטמע בעמים ולא הופך למשל ולשנינה נרדפת [נתינה לגר].
לכן, המילה וְעָבַדְתָּ מתפרשת מלשון עבדות ושעבוד. המשמעות היא שישראל ישתעבדו לאומות עובדות האלילים, יסבלו מהן רדיפות ועומס כבד [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, אוהב גר], ויאלצו להעלות מסים כבדים לכומרי העבודה הזרה [רש"י]. גישה נוספת, הנשענת על דברי התלמוד, רואה בעצם הישיבה בגלות תחת שלטון זר פגם רוחני כה עמוק, עד שמי שדר בחוץ לארץ נחשב כמי שעובד עבודה זרה [בכור שור].

מנגד, יש המפרשים את הפסוק כפשוטו ורואים בו תיאור של מציאות היסטורית טראגית. לפי כיוון זה, מתוך הצרות והגזירות הקשות יהיו כאלה שיצאו מכלל הדת [אברבנאל מובא בברכת אשר]. לחלופין, הפסוק רומז למציאות של אנוסים, שייאלצו להפגין כלפי חוץ עבודת עֵץ וָאָבֶן מתוך אימת מוות ופחד מהעלילות נגדם, בעודם שומרים על אמונתם בהחבא וחיים בייסורי נפש מתמידים [אלשיך].

התוספת אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ מדגישה את הזרות המוחלטת של הגלות. התרבויות הזרות יהיו כה רחוקות ממסורת ישראל, עד שהגולים אפילו לא יוכלו לחקות אותן [ביאור שטיינזלץ]. כמו כן, מילים אלו ממחישות את האבסורד שבמצב: ברור לכל שאין לישראל שום יחס של אמונה או ידיעה כלפי האלילים, שכן הם רואים בחוש שמדובר בעץ ואבן חסרי כל ממשות [שפתי כהן].