הטרגדיה של הקללה ניכרת לא רק בעצם החורבן, אלא בפער העצום שבין הפוטנציאל ההיסטורי המפואר של עם ישראל לבין שקיעתו. הכתוב מציג היפוך גורלות כואב, שבו האומה מאבדת לא רק את כוחה הכמותי, אלא גם את מעלתה הרוחנית ואת לכידותה הפנימית.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים תַּחַת אֲשֶׁר באות להדגיש את עצם החילוף: מצב של מעטים המחליף מציאות של מרובים. עם זאת, הפרשנים נחלקו בשאלה מדוע היה צורך להזכיר את העבר המפואר בתוך קללה. גישה אחת מסבירה כי הכוונה אינה רק לתוצאה הסופית שבה העם יישאר חסר אונים מול אויביו, אלא לתהליך מתמשך של התמעטות הולכת וגוברת, בדומה לקרבנות חג הסוכות שמתמעטים והולכים מדי יום [מזרחי, שפתי חכמים]. מנגד, יש הסבורים כי האזכור נועד להראות שהעונש בא באותה מידה של הברכה: כשם שהריבוי ההיסטורי של העם היה פלאי ועל-טבעי, כך גם התמעטותו תהיה בדרך פלא, בניגוד לציפייה הטבעית שאומה בעלת היסטוריה כה ארוכה תתרבה לממדים עצומים [גור אריה, ביאור שטיינזלץ].
לצד המשמעות הכמותית, יש המפרשים את הדימוי כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב באופן איכותי. הכוכבים מסמלים אנשים בעלי מעלה וגדולה רוחנית, שחכמתם נובעת מלימוד התורה. הקללה, אם כן, היא התמעטותם של אותם אנשי רוח וחכמה בעם [העמק דבר].
רובד נוסף של הפירוש עוסק בפיזור ובמחלוקת הפנימית. האות בי"ת הנוספת במילה בִּמְתֵי מְעָט (במקום לכתוב "מתי מעט") מלמדת שהעם לא רק יתמעט, אלא גם יתפזר ולא יישאר מקובץ יחד. זאת בניגוד לכוכבים המקובצים כולם בשמיים. זהו רמז לתקופת בית שני, שבה רק מיעוט קטן עלה לארץ מן הגלות בעוד השאר נותרו מפוזרים בעקבות חטאיהם [שפתי כהן].
יתרה מכך, המעבר ללשון רבים במילה וְנִשְׁאַרְתֶּם, לאחר שהפסוקים הקודמים בפרשה נוסחו בלשון יחיד, רומז לקללת הפירוד ושנאת החינם. בדרך כלל, כאשר קבוצה גדולה מתמעטת וסובלת, הצרות המשותפות מאחדות את הנותרים. אך כאן הקללה היא שאפילו כמיעוט הם יישארו מפורדים. לדימוי הכוכבים יש שתי תכונות: ריבוי, ופירוד (שכן כל כוכב עומד מובדל בפני עצמו). בעבר, כשהעם היה בשיאו, הוא דמה לכוכבים רק בתכונת הריבוי, כפי שמודגש במילה לָרֹב, אך שמר על אחדות. כעת, משהתמעטו, דבקה בהם דווקא תכונת הפירוד של הכוכבים [אלשיך].
הסיבה לכל אלו מפורשת בסוף הפסוק: כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ. האחדות, הריבוי וההשגחה הפלאית היו תלויים כולם בציות לה'. ברגע שהעם החל לסטות מרצון קונו וסירב לשמוע בקולו, נשמט הבסיס לקיומו המופלא, והוא נותר מועט, מפוזר ומפולג [אלשיך].