יצא לכם פעם להביט לשמיים בלילה חשוך ולנסות לספור את הכוכבים? מהר מאוד מגלים שזה בלתי אפשרי, כי יש כל כך הרבה מהם. פעם, עם ישראל היה בדיוק כזה. הייתה לו ברכה מיוחדת להיות כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב, כלומר, עם ענק ורב שאי אפשר לספור. אבל אז קורה משהו עצוב, והמילים תַּחַת אֲשֶׁר מראות לנו שיש כאן חילוף. במקום להישאר עם גדול וחזק, העם מאבד את הברכה והופך להיות בִּמְתֵי מְעָט, שזה אומר קבוצה של מעט מאוד אנשים.
יש כאן עוד משהו כואב. המילה וְנִשְׁאַרְתֶּם רומזת לנו שלא רק שהם נהיו מעטים, אלא שהם גם התפזרו והתרחקו אחד מהשני. כשהעם היה בשיא הכוח שלו, הוא היה כמו הכוכבים רק בכמות העצומה שלהם, אבל כולם היו קרובים ומאוחדים יחד. עכשיו, כשהם איבדו את הברכה, הם נהיו כמו כוכבים בודדים שרחוקים מאוד זה מזה.
ולמה כל השינוי הזה קרה? התשובה נמצאת במילים כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ. כל הברכה המופלאה הזו, להיות עם גדול, חזק ומאוחד, הייתה תלויה בחיבור אל ה'. ברגע שהעם בחר להתרחק ולא להקשיב לו, הברכה המיוחדת ששמרה עליהם פשוט נעלמה.