איום הפורענות בתוכחה מחזיר את עם ישראל אל נקודת טראומה היסטורית, ומשתמש בזיכרון המוחשי של מכות מצרים כאמצעי הרתעה מפני עזיבת דרך ה'.
המילה מַדְוֵה מתארת את המחלות והפגעים של מצרים [ביאור שטיינזלץ]. המפרשים מעירים כי המילה נכתבה בלשון יחיד, עם האות ה' בסופה [חזקוני, משכיל לדוד]. אזכור מכות מצרים דווקא אינו מקרי, שכן הן כוללות בתוכן את משפטי ה' הקשים ביותר [ביאור יש"ר]. השימוש בפועל וְהֵשִׁיב מצביע על מעגל אירוני וטרגי: המחלות שניחתו במקור על המצרים בעבור ישראל ובגללם, ישובו כעת לאחור ויכו בישראל עצמם [בכור שור].
האזהרה מדגישה כי אלו מכות אֲשֶׁר יָגֹרְתָּ מִפְּנֵיהֶם. כאשר בני ישראל ראו מקרוב את המכות המשונות שניחתו על מצרים, הם היו אחוזי אימה ופחדו שמא ייפגעו מהן גם כן [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. פחד זה לא היה מופנה כלפי המצרים עצמם כאומה, אלא כלפי המחלות עצמן [שפתי חכמים]. יש המציינים כי מחלות אלו קיימות בטבען גם בארץ ישראל והיוו מקור לפחד תמידי, אלא שה' הבטיח להגן על העם מפניהן [העמק דבר]. ה' משתמש בחרדה הקיומית הזו כאזהרה, שהרי אין מאיימים על אדם אלא בדבר שהוא כבר חושש מפניו [רש"י]. כאשר העם סוטה מדרך ה', ההגנה האלוהית מוסרת והמחלות שמהן פחדו מתממשות ומופיעות [רלב"ג].
בסיום נאמר וְדָבְקוּ בָּךְ, כלומר הפגעים יבואו וייצמדו אל העם [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש המפרשים מילה זו באופן מילולי ומצמצם, לפיו ההידבקות תהיה חיצונית בלבד, כך שהמחלות ידבקו על פני העור מבחוץ, אך לא יחדרו אל תוך בשרם וגופם של החוטאים [שפתי כהן].