אימי המצור והרעב הכבד יגרמו לקריסה מוחלטת של המוסר האנושי ושל החמלה הטבעית. בני האדם העדינים והרגישים ביותר יגיעו למצב של טירוף הדעת, שיחולל בהם אכזריות בלתי נתפסת כלפי הקרובים אליהם ביותר.
הפרשנים נחלקו במשמעות תיאורו של הָאִישׁ הָרַךְ בְּךָ וְהֶעָנֹג מְאֹד. גישה אחת מסבירה כי מדובר באדם מפונק, המורגל בתענוגות ובמעדנים, שבאופן טבעי סולד ונגעל מכל דבר מאוס [רש"י, מזרחי]. המילה בְּךָ משמשת כאן כהפלגה, ללמד שזהו האדם המפונק ביותר בעם [ביאור יש"ר]. התוספת מְאֹד באה להדגיש את ייחודיותו, שכן בעוד שאצל נשים הפינוק נחשב לטבעי יותר, אצל גבר, שעל פי רוב טבעו קשה יותר, פינוק כזה הוא תופעה קיצונית [כלי יקר]. גישה שנייה מפרשת את המושג הָרַךְ לא כפינוק גופני, אלא כרכות הלב. כלומר, מדובר באדם רחמן במיוחד, הרגיש לסבלם של אחרים, אשר בימים כתיקונם נוהג בנדיבות ובעין טובה אפילו כלפי אנשים רחוקים [רש"י, כלי יקר, ביאור יש"ר, שטיינזלץ].
כתוצאה מן הרעב המייסר, תתהפך מהותו של איש זה מן הקצה אל הקצה, והוא יאכל את בשר ילדיו. הכתוב מתאר כי תֵּרַע עֵינוֹ בְאָחִיו וּבְאֵשֶׁת חֵיקוֹ (אשתו). לפי הגישה שמדובר באדם מפונק, הרעב יעוות את חושיו עד כדי כך שבשר ילדיו ימתק לו, ומתוך כך הוא יסרב לחלוק אותו עם אחרים [מזרחי]. לפי הגישה שמדובר באדם רחמן, הרי שרחמנותו תהפוך לאכזריות תהומית [רש"י], והוא יהיה צר עין ויסרב לתת לבני משפחתו מן הבשר [שפתי חכמים]. בעוד שהאישה מוזכרת בפסוקים הבאים כמי שאוכלת בסתר מתוך פחד מבעלה שרשותו עליה, הרי שלגבר יש את הכוח והיכולת לחלוק את המזון עם אחיו, אך הוא בוחר מרצונו להיות צר עין ולא לתת לו [כלי יקר]. יש אף שמסבירים את צרות העין הזו ברובד אפל עוד יותר: האב מסרב לתת מזון לאחיו ולילדיו הנותרים מתוך רצון שגם הם ימותו ברעב, כדי שיוכל לאכול בהמשך גם את בשרם, מצב המשקף שיגעון מוחלט המדמה את האדם לחיית השדה [ביאור יש"ר].
באשר למושג וּבְיֶתֶר בָּנָיו אֲשֶׁר יוֹתִיר, מדובר בילדים שנותרו בחיים. יש מפרשים שאלו הילדים שנשארו לאחר שהאב כבר שחט את אחיהם למאכל [רש"י, מזרחי]. פרשנים אחרים מסבירים שאלו הילדים שנותרו בחיים מחרב האויב ומאימי המצור, או כאלו שהוסתרו במחבוא [אבן עזרא, חזקוני].