עבודת ה' אינה נמדדת רק בעצם קיום המצוות, אלא גם ביחס הנפשי ובמעמד הלב של העושה אותן. הפסוק מצביע על הטרגדיה שבהחמצת הייעוד הרוחני דווקא מתוך מציאות של שפע, ומסביר כי החורבן והגלות לא באו רק בשל עבירות חמורות, אלא בשל פגם באיכות העבודה ובשמחתה.
הפרשנים מסכימים כי התביעה המרכזית בפסוק אינה על עצם ההימנעות מעבודת ה', אלא על כך שהעבודה נעשתה ללא שמחה. השמחה בעשיית המצוות היא מצווה בפני עצמה, והאדם מקבל עליה שכר נפרד. לו היו בני האדם מבינים את המשמעות העצומה של מעשיהם, היו מקיימים אותם בהתלהבות ובשמחה יתרה [רבנו בחיי]. יתרה מכך, אדם המקדיש עצמו לעבודת ה' אינו חף מטעויות, אך השמחה שבה הוא עובד את ה' מעוררת רחמים, מנטרלת את מידת הדין וגורמת לה' להעלים עין מחטאים אלו. היעדר השמחה הוא שהוביל לגלות [חומש קה"ת].
יש המפרשים כי הדרישה לעבוד בְּשִׂמְחָה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מתייחסת באופן ספציפי לעסק לימוד התורה המשמח את הלב [שפתי כהן, אור החיים], ולחובה לטרוח ולהבין את סדר מעשה מצוות העשה [אור החיים]. גישה אחרת מוצאת במילים אלו רמז לשירת הלוויים במקדש, שהיא הביטוי המובהק ביותר לעבודה מתוך שמחה וטוב לב [תורה תמימה].
ביחס לביטוי מֵרֹ֖ב כֹּֽל, קיימות שתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה, המשותפת לרוב הפרשנים, מפרשת את האות מ"ם במשמעות של "בתוך" או "בעוד". כלומר, החטא היה שלא עבדת את ה' בזמן שהיה לך שפע, יכולת וכל טוב [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, שטיינזלץ], ושהיו לך כל צרכיך ומשאלותיך [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. מצב זה אפיין במיוחד את אלו שנשארו בארץ ישראל ולא גלו, והיה בכוחם להיות שמחים וטובי לב בארצם [העמק דבר]. הגישה השנייה גורסת כי משמעות המילה היא "בגלל" או "מפני". ה' העניק לך שפע רב וגידל אותך על פני הכל, ודווקא בגלל הרוב והשפע הזה, היה עליך להכיר טובה ולעבדו בשמחה [גור אריה, בכור שור].
התוצאה של כפיות טובה זו מתבטאת בעונש של מידה כנגד מידה: מי שמבטל את עבודת ה' מתוך עושר ושפע, סופו שיעבוד את אויביו מתוך עוני וחוסר כל [ביאור יש"ר, בכור שור]. ברגע שישראל פורקים את עול המצוות, ה' מסיר את הגנתו ומאפשר לאויב ולכוחות הטבע להשתלט עליהם [רש"ר הירש, אור החיים].
בהסתכלות רחבה על פרשת הקללות, ניכר הבדל משמעותי בינה לבין הקללות המקבילות בספר ויקרא. בעוד ששם הקללות נאמרו בלשון רבים ומופנות לכלל האומה, ולכן מסתיימות בדברי נחמה והבטחה, כאן הפסוקים מנוסחים בלשון יחיד. הם מכוונים כלפי אנשים פרטיים או קבוצות מתוך העם שבוחרים להרשיע. מכיוון שהאזהרה מופנית ליחידים שחוטאים, אין בסופה הבטחת נחמה, שכן הנחמה וזכירת הברית שמורות תמיד לכללות האומה ולא ליחידים שנטשו את הדרך [אור החיים].