דברים, פרק כ״ח, פסוק מ״ז

החורבן והגלות לא נגרמו רק בשל עבירות חמורות, אלא משום שהאדם לֹא־עָבַ֙דְתָּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב. שמחה זו בעבודת ה', המתבטאת בלימוד תורה, בהבנת המצוות או בשירת הלוויים, היא מצווה עצמאית שבכוחה לעורר רחמים ולכפר על טעויות. היעדר ההתלהבות צורם במיוחד משום שהוא התרחש מֵרֹ֖ב כֹּֽל, כלומר דווקא מתוך מציאות של שפע וסיפוק צרכים שהיו אמורים לעורר הכרת הטוב. כעונש של מידה כנגד מידה על כפיות טובה זו, מי שפורק את עול המצוות מתוך עושר מאבד את הגנת ה' ונידון לעבוד את אויביו בחוסר כול. אזהרה זו מופנית בלשון יחיד לאנשים פרטיים שבוחרים להרשיע, ולכן אינה מסתיימת בהבטחת נחמה השמורה לכלל האומה.