חשבתם פעם כמה קשה זה להיות רחוקים מהבית, במקום שבו אף אחד לא מכיר אתכם? התורה מתארת מצב שבו עם ישראל יצטרך לעזוב את הארץ שלו, אבל הקושי הוא לא רק העזיבה עצמה. נאמר וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים, כלומר בני ישראל לא יגלו כולם יחד לאותו מקום, אלא יתפזרו בקבוצות קטנות בכל רחבי העולם. למה דווקא ככה? קודם כל, כי לפני כן בני ישראל לא היו מאוחדים והיה ביניהם פירוד, ולכן זהו עונש שמתאים בדיוק להתנהגות שלהם. בנוסף, כשאנשים נמצאים בצרה, הכי מנחם זה להיות יחד עם חברים ומשפחה ולחלוק את הכאב, והפיזור הגדול הזה מונע מהם אפילו את הנחמה הפשוטה הזו.
כשהתורה אומרת וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, זה אולי נשמע כאילו בני ישראל יתחילו פתאום להתפלל לפסלים. אבל ה' תמיד נותן לנו בחירה חופשית אם להאמין בו או לא, ולכן אמונה באלילים לא יכולה להיות עונש. הכוונה במילה וְעָבַדְתָּ היא מלשון עבדות. בני ישראל יהיו משועבדים לעמים זרים שעובדים אלילים, ויצטרכו לעבוד קשה ולשלם להם מסים. התורה מוסיפה שהעמים האלה יהיו עמים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ. התרבות והמנהגים שלהם יהיו כל כך שונים ורחוקים, שבני ישראל ירגישו שם זרות מוחלטת. זהו מצב מאוד מתסכל, כי בני ישראל יודעים היטב שהאלילים של אותם עמים הם סתם עֵץ וָאָבֶן שאין בהם שום כוח אמיתי, ובכל זאת הם יאלצו לחיות תחת השלטון שלהם.