דברים, פרק כ״ח, פסוק נ״ה

אימת הרעב הכבד דוחפת את האדם למצבי קיצון, בהם המצוקה הפיזית מוחקת את צלם האנוש ואת החמלה המשפחתית. במצוקתו, האב ניזון מִבְּשַׂר בָּנָיו אֲשֶׁר יֹאכֵל, כאשר אינו רוצח אותם אלא אוכל את אלו שכבר מתו ברעב, והוא נאטם לסביבתו ונמנע מִתֵּת לְאַחַד מֵהֶם, כך שהוא מסרב לחלוק את מזונו אפילו עם ילדיו הנותרים. סירוב זה נובע מכך שהוא נמצא במצב של מִבְּלִי הִשְׁאִיר לוֹ כֹּל, כלומר לא נותר לו עצמו שום דבר אחר לאכול, ויש המסבירים כי הכוונה היא לאויב שלא הותיר לאדם שארית של מזון או רכוש. סבל וייאוש אלו יתרחשו בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ, כאשר האסון לא יצטמצם רק לשערי העיר, אלא יכה ויורגש היטב בכל מקום ומקום.