תארו לעצמכם מישהי שחיה את כל חייה בעושר גדול, שתמיד קיבלה כל מה שרצתה. התורה מספרת על אישה כזו, שנקראת הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה. היא גדלה בכל כך הרבה פינוק, רכות ועדינות, עד שנאמר עליה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ, כלומר מרוב שהייתה עדינה היא מעולם אפילו לא הלכה יחפה.
אך מה קורה כשמגיע מצב קשה ונורא של מצור ורעב כבד? הרעב הופך להיות כל כך מציק, שהוא משנה לגמרי את ההתנהגות של בני האדם ומוחק כל רגש של חמלה. אפילו אותה אישה עדינה מאבדת את הרחמים הטבעיים שלה כלפי האנשים הקרובים אליה ביותר. מתוך המצוקה הקשה, תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ. במקום לדאוג לבעלה ולילדיה הגדולים, היא הופכת להיות אכזרית כלפיהם. היא מסרבת לחלוק איתם את המעט שיש לה, ואפילו מתחבאת ואוכלת בסתר כדי שלא יגלו זאת ולא יבקשו ממנה מעט מזון. הרעב הקשה גורם לה לשכוח את כל העדינות שבה גדלה, ומביא אותה למצב שבו היא מסתירה אוכל אפילו ממשפחתה האהובה.