קרה לכם פעם שהייתם כל כך רעבים, עד שהרגשתם שאתם לא יכולים לחשוב על שום דבר אחר חוץ מאוכל? תארו לעצמכם מצב קשה הרבה יותר, שבו אנשים סגורים בתוך עיר ואין להם שום דרך להשיג מזון. בימי קדם, כשצבא רצה לכבוש עיר, הוא לא תמיד ניסה להפיל את החומות מיד. לפעמים החיילים פשוט הקיפו את העיר מכל הכיוונים ולא נתנו לאף אחד לצאת או להיכנס. המצב הזה נקרא מָצוֹר. בגלל שהמצור נמשך זמן רב כל כך, האוכל בעיר נגמר, וזה גורם ללחץ עצום ולרעב כבד מאוד שנקרא מָצּוֹק. שני הדברים האלה באים ביחד, כי המצור של האויבים בחוץ הוא זה שיוצר את המצוקה והרעב בפנים. כשקוראים את המילה אֹיְבֶךָ, היא כתובה בלשון יחיד, כדי להדגיש שכל אחד ואחד מהאויבים שעומדים בחוץ מוסיף ללחץ ולרעב של האנשים בעיר.
כדי להזהיר את עם ישראל עד כמה המצב הזה יכול להיות נורא, התורה משתמשת במילים חזקות מאוד ומזהירה מפני מצב של אכילת פְרִי בִטְנְךָ, כלומר הילדים. אבל הכוונה כאן אינה שאנשים באמת יאכלו את הילדים שלהם. הפירוש הוא שהרעב יהיה כל כך כבד וקשה, עד שאבא, שבדרך כלל אוהב את הילדים שלו ודואג להם, ימצא מעט אוכל שהוא תכנן לתת להם, אבל מרוב רעב וקושי הוא יאכל את האוכל בעצמו ולא יצליח להתחלק איתם. אולי תשאלו, למה התורה משתמשת בתיאור כל כך מפחיד? בדיוק כמו אבא אוהב ורחמן, שלפעמים מגזים באזהרות שלו ומפחיד את הילד שלו רק כדי להרחיק אותו מסכנה, כך גם ה' מזהיר אותנו באהבה. הוא מתאר את המצב הקשה ביותר כדי שנשמור על הדרך הטובה, נתרחק ממעשים רעים, ולעולם לא נגיע למצוקה כזו.